נעמה סטפן, לא אחיה עם בנכם, תספרו לו זאת הכריזה שׂולמית. עם מי תחיי? למי את צריכה כשאת עם הילדה? אני לא רואה שום “קפטן” בחזית, כמו שאתם אוהבים להגיד חייכה חמותה ברוב.
שׂולמית אספה את חפציה של בתה. רק את הדברים החשובים היא הכניסה לתיק חצי קיט, רק מה שנדרש. את השאר תדאג לאחר.
תנועותיה היו שלוות ומדודות היא הכניסה לתיק את החליפה החמה של תהל, סימנה בראש שקט. ארזה גם את נעלי הילדים זוג נוסף.
היא כבר לא בכתה, לא נבהלה לילה של חסר שינה היה מספיק כדי לקבל החלטה היא ואורי חייבים להתגרש.
היא שמעה כאשר הוא חזר הביתה. הציץ בחדר השינה ולא מצא שם את אשתו, פתח את דלת חדר הילדים. שׂולמית נעמדה כאילו ישנה.
בבוקר, כשאורי ניסה לצאת לעבודה, הוא נעמד לפני דלת חדר תהל. עמד, דולק, אך לא האמיז להיכנס דחה את השיחה עם אשתו לעת ערב.
אבל השיחה לא תתרחש שׂולמית תזמין מונית בעוד חצי שעה ותיסע יחד עם תהל בת שנתיים אל בית הוריה.
לאחר מה שקרה אתמול, היא לא רק לא רוצה לדבר עם אורי, היא לא רוצה לראותו בכלל.
היא כבר הכירה את ה״מופע״ של היכנסתו הביתה במצב של שתייה בכל יום שישי, אך אתמול היה יום רביעי. בנוסף, בבוקר היא ביקשה מהבעל לבוא מוקדם ולשבת עם בתה עד שהיא תיפגוש בחברה ורדה הבטיחה למצוא לה עבודה מרחוק.
היא לא יכלה לשים את תהל בידי בעלה במצב זה, ולכן חייגה לורדה בבקשה לדחות את הפגישה. אורי לא אהב זאת:
למי אתה מתקשר? איזו פגישה זאת? זעם אורי לשׂולמית.
עם ורדה מדברת, קבענו שפה, אבל אינני יכולה להשאיר אותך עם תהל.
למה איאפשר?
תסתכל במראה למי אתה דומה? לך לישון, מחר יש לך עבודה אמרה שׂולמית, חזרה למטבח.
חכה! צעק אורי ותפס את ידה. מה לא אהבתי במצבי? ראית? היום הולדתו של ויטק, בואו נשב עם החבר’ה. אתה רק מדברת על נסיכה! אני מחליט מתי ואיך אני חוזר הביתה. מובן?
שׂולמית ניסתה לשחרר את ידה:
שחררו! זה גורם לי כאב! אתם עברתם מדף לשם!
היא משכה, אורי רעד כמעט ונפל.
אה, זה! קרא, ואז האגרוף שלו פגע בה במצחנה.
שׂולמית אחזה בפניה. אורי, שבמבטו היה מופתע מעצמו, שחרר את ידה וניסה להוציא משהו, אך היא הסתובבה והלכה אל בתה.
נסיכה! קרא שוב והבריח את עצמו מהדירה.
חמותה קראה לשׂולמית ״נסיכה״. הילדה מיד לא חצתה בעיניה של נעמה סטפן.
עשרים ואחת, והיא עוד תלויה על צוואר ההורים! לומדת! בזמן הזה כבר הייתה לי ילדה אחת והשניה בדרך.
בעל, בית, גינה, משק! והיא רק לומדת! נסיכה! תתמרן את זה, קירו. בחרת בחורה קלה יותר!
הוריו של שׂולמית לא אהבו את החתן אף הם.
שׂולמית, לאן את ממהרת? אורי אינו האיש האחרון על פני האדמה! התאהבת? אפשר להיפגש, אפילו לגור יחד, אם כי אני נשארה נגד זה.
אל תתחתני מייד! תחשבי: האם את מוכנה לחיות עם אותו אדם לכל החיים? תסתכלי על המשפחה שלו, לפני הכל. ואז תחליטי.
כך שׂולמית החליטה. חצי שנה אחרי קיבלה שהיא קיבלה החלטה שגויה. יכלה לעזוב, אבל היה מביוש להודות שההורים צודקנים היה מביך, והייתה כבר בתקווה.
הגעת תהל לא שינתה את דעתו של אורי. הוא המשיך לראות שכל המטלות הביתיות והטיפול בילד בעיות אשתו.
מצבה הרע של תהל, מחלתה של הילדה וכל אירוע אחר לא היו תירוץ אם לא הוכנה ארוחת ערב, או שהדירה לא נקייה.
איך אתה מתמודד עם ילדה אחת? איך נשים אחרות מקיימות הכול? כנראה כשאני הולך לעבודה, את נרדם!
איאפשר שאפשרות של היום לא תכלול קנייה בחנות והכנת ארוחה? התפלא אורי.
לתהל נובעים שיניים, היא מתלוננת, ובחיקי אינני יכולה לבשל. הזמנתי אוכל. אתה יודע לבשל קציצות? או לשהות עם הילדה, אני אפשיר לך ארוחה.
המשקפיים הוורודות כבר לא קיימות. במחשבותיה של שׂולמית חזרה האמת: האמא הייתה צודקת כאשר אמרה שלא למהר בנישואין ולבחון היטב את משפחתו של אורי.
פעםפעם היא חשבה לברוח, אבל אורי הבטיח שישתנה והכל יהיה טוב. היא האמינה בו ובתקווה נמשכה.
אבל אחרי אתמול, כאשר הוא נגע לה בפעם הראשונה, היא הבינה שלא תסבול יותר.
כן, זה מביך לפני ההורים, אך לחיות עם גבר שלא מתבייש להרים יד על אשתו היה בלתי סביר. היא לא רצתה שתמלך תהל בתנאים כאלה.
אמא של שׂולמית ראתה מהחלון מונית נעצרה מול הבית, ממנה יצאה בתה עם תהל בזרועות.
קויל, תראה, שׂולמית כאן עם החפצים. תן לי לעזור לשאת את המזוודה קראה לבןהחמה.
כאשר שׂולמית נכנסה לבית והסירה את המשקפיים השחורות, הוריה התפלאו: העין השמאלית שלה נפוחה, תחתיה חבורת חן.
זה אורי?! הפתיעה האם.
שׂולמית הנהנה בראש.
טוב, אני אדאג לו עכשיו קפץ האב אל הדלת.
לא, אבא, אל תתערב חיזקה בתה. אני אעניש אותו בדרך אחרת. אתה תעזור לי לאסוף את החפצים שלנו ממפעלו והמיטת תהל.
האב והאח הבכור דוד של שׂולמית הלכו לאסוף את החפצים, ולאחר מכן אביה הוביל אותה למרפאת החירום.
אם אתם רוצים לתבוע את אורי, תעודה מרפאת החירום לא תספיק, צריך ללכת למשרד הפתולוגיה המשפטית הסביר דוד.
מחר נלך, צריך לתאם תור.
אורי חזר מהעבודה עם זר פרחים לבת ולצעצוע לתהל, אך בבית לא היה שום דבר אפילו המיטה של תהל לא היתה שם.
הוא התקשר לשׂולמית, הטלפון היה מכובה. ניסה להתקשר לחמותה, היא ענתה:
כן, שׂולמית ותהל אצלנו. אל תבוא אלינו האבא עדיין מרגיש את הפגעים. שׂולמית תגיש תביעת גירושין לבד.
אורי ניסה להגיע אל שׂולמית, רדף אותה עד בית חמותו, אך היא לא השיבה למקצועה, וכאשר יצאה להולך עם תהל, נחתה רק בחצר.
בשבוע קיבל אורי מסמכי גירושין. אז התפרס קטע כבד: חמותה, נעמה סטפן, נעמדה בפתח.
אמא, אני לא רוצה לדבר איתה לחשה שׂולמית.
נראה לי שנצטרך לדבר, כדי שכל הנקודות יהיו תחת i השיבה האם. נלך, לא נזמין אותה לבית, תדברנה בחוץ, תהל ישנה בחצר.
מתכננת גירושין? קפצה החמות מיד. אם זה לא על דעתך, מתי נגיש תביעה?
אורי הפיל עלי, אמרה שׂולמית.
אז ניתקת אותו! תראי, הוא מגיע הביתה מתחת השפעת, אל תשתפי אותו, המתיני עד שיתעורר.
ואתה ניגשת לבדוק את הקשר, וקיבלת מכה. זה למה תתגרשי? תשאירי את הילדה?
נעמה סטפן, אינני אחיה עם בנכם, תגידו זאת לו חזרה שׂולמית.
עם מי תחיי? למי את צריכה כשאת עם הילדה? אני לא רואה כאן קו״ק של נסיכים חייכה חמותה.
אין בעיה, אדע להתמודד לבד.
טוב, אם תעזבי את דירתו, אל תציפי לתשלום מזונות קרענה החמות.
הדירה שלו איני רוצה, אבל את המזונות אגיש, והבית משפט יהיה לצדי.
כך קרה שהגירושין נענו מיד ההוכחה על פגיעה פיזית שימשה. קבעו מזונות, ועוד ארבעה אלפי שקלים בחודש לתמיכה בשׂולמית עד שתהל תגיע לגיל שלושה.
חמש שנים עברו. ב1 בספטמבר, מול בית הספר, נערכה טקס פתיחה: שורות רועשות של תלמידי תיכון, וכיתות בכיתות ראשונות עם זר פרחים ענקיים. סבתא וסבא הגיעו להיפרד מתהל, יחד עם האמא.
האם יגיע האבא? שאלה הילדה, פונה אל אימה.
הוא יגיע, בטח. הוא התקשר שהולך, ענתה שׂולמית. הנה הוא!
שׂולמית נעלה בידה לגבר גבוה שמחפשת בעיניים בקהל הצבעוני.
זה לא היה אורי. לפני שלוש שנים היא נישאה לאלכסנדר, קולגה שלה. היום הם מחכים לתינוק.
אורי עדיין בודד. היו לו נשים שאהבו אותו, והיו אלו שאהבו אותו. אך ברגע שהקשר הפך רציני, מישהו תמיד חשף לה את הסיבה שהפרידה מהאישה הראשונה נגרמה על ידו.
העיר הקטנה, כולם מכירים זה את זה. לצד אורי צמדה לכינוי המתאגרף על הספה.
אולי יום אחד תמצא אישה שלא תתעסק עם העבר, אך עד אז חוק הבומרנג קיים, גם אם לא כולם מאמינים בו.
מה דעתכם? כתבו בתגובות. לחצו לייק.
חברים, אם אתם רוצים לקרוא עוד סיפורים שלנו, השאירו תגובה ואל תשכחו ללחוץ על הלייק. זה נותן לנו מוטיבציה להמשיך לכתוב!
