ביום הלוויה של אשתו, רפאל לא הזיל דמעה אחת.
“תראי מה זה,” לחשה אסנת לאוזנה של שכנתה דבורה, “אמרתי לך, הוא לא אהב את חנה.”
“שקט,” לחשה דבורה, “מה זה משנה עכשיו? הילדים יתומים עכשיו עם אבא כזה.”
“עוד תראי, הוא עוד יתחתן עם יעל,” הבטיחה אסנת.
“יעל? מה פתאום? מה היא בכלל בשבילו? תמיד הוא אהב את גלי. שכחת איך היו נעלמים יחד למחסן מאחורי הבית? יעל לא תיגע בו. יש לה משפחה, והיא שכחה אותו מזמן.”
“את באמת יודעת?”
“בטח. יעל נשואה לאיתן – מה חסר לה רפאל עם הילדים בבית? היא אישה שלמעשה. אבל גלי, גלי עם דני שלה, סובלת שם. בסוף תראי איך זה יתגלגל…”
חנה נקברה. הילדים אחזו ידיים חזק.
אדם ונועה בני שמונה.
חנה נישאה לרפאל מתוך אהבת אמת, אך האם הוא אהב אותה באמת על זה אפילו היא לא ידעה, וגם אף אחד מהשכונה לא ידע.
אמרו שבעצם נכנסה להריון, ולכן רפאל נאלץ לשאת אותה. קלאודיה באמת נולדה פגה, ולא שרדה. אחר כך הרבה שנים לא היו להם ילדים.
רפאל תמיד היה מהורהר וסגור, לא מרבה במילים. “הזאב הבודד,” כינו אותו. אף פעם לא ידע להביע רגש, במיוחד לא עדינות.
מי אם לא חנה ידעה זאת.
אבל בסוף גם אלוהים ריחם עליה. התפילות הבלתי פוסקות שלה התקבלו – ופתאום, תאומים: נועה ואדם.
אדם דמה במזגו לאימו, רך ולבבי, ונועה בדיוק כמו אבא, סגורה, לא מספרת כלום. תמיד סוגרת את עצמה, קשה לדעת מה במוחה. אל אביה דווקא נקשרה הרי היו כל כך דומים.
רפאל היה יושב במוסך, מתקן משהו, ונועה מסתובבת סביבו, מקשיבה לו מעביר לה תובנות.
אדם היה עם חנה, עוזר לה, שוטף רצפה, ממלא דלי מים קטן. חנה אהבה את ילדיה מאוד, אבל את נועה לא הצליחה להבין. אל אדם נקשרה בלב שלם.
כשגססה חנה, אמרה לאדם:
“ילד שלי, אני כנראה הולכת בקרוב. אל תשאיר את אחותך לבד. אתה המבוגר עכשיו, תשמור עליה. אתה גבר עליה להיעזר בך.”
“ואבא?” שאל אדם.
“מה?” לא הבינה חנה.
“אבא ישמור עלינו?”
“אני לא יודעת, בני. ימים יגידו.”
“אל תמותי, אמא, מה נעשה בלעדייך?” פרץ אדם בבכי.
“הלוואי וזה היה תלוי בי,” חייכה בעצב.
בבוקר כבר לא הייתה איתם.
רפאל ישב ליד המיטה, אחז בידה, דומם ומקומט, כמו קמל וחשוך.
החיים חזרו אט אט למסלולם. נועה לקחה על עצמה את מלאכת הבית, ניסתה לבשל, לנקות, אך הייתה צעירה מידי.
דודה מרים, אחותו של רפאל, באה לעזור וללמד את נועה את סודות המשק.
“דודה מרים,” שאלה יום אחד, “אבא ימצא אישה חדשה?”
“מה אני יודעת, ילדה. האם הוא מספר לי מחשבותיו?”
מרים הייתה עם בעל וילדים משלה משפחה חמה ומאושרת.
“ואם כן, תיקחי אותנו אליך?” לחשה נועה.
“אל תדברי שטויות. אבא אוהב אתכם, לא ייתן שיקרה לכם כל רע,” חיבקה אותה הדודה.
ובעיר, השמועות נפוצות: רפאל וגלי הקשר הישן שוב מתחדש.
“היא השתגעה, גלי שכחה את המשפחה שלה,” ריכלה אסנת.
“גלי הטיפשה,” אמרו נשים בכניסה למכולת,
“סיימו עם הסיפורים!” גער בהן יו”ר ועד הבית, משה לוי.
“תפסיקו לרכל. אף אחד לא מכיר את הסיפור באמת.”
פעם הייתה אהבה בין גלי לרפאל, אהבה עזה ובלתי נשלטת. אבל אז רפאל נשלח לעבוד ביישוב מרוחק, לתגבר את החקלאים שם. כשחזר, שמע שגלי הפכה זוג עם דני חזות… הרחיק את עצמו ממנה לגמרי.
גלי נישאה לדני, שיכור וחסר אחריות, והיא רק בכתה על שהיא לא הצליחה להחזיק ברפאל.
רפאל היה ידוע כחרוץ, צנוע ונאמן, אך שתקן גדול.
בהמשך נראה שהחל להימשך אל חנה. היא הפכה שמחה, יפה כפרח שדה, ועוררה קנאה בשכונה.
“ראו מה האהבה עושה לבן אדם,” מלמלו.
חנה כבר שנים אהבה את רפאל, אך תמיד הסתירה.
למרות הכל, הם נישאו ברבנות.
חגיגה צנועה מרים אחותו של רפאל, אימא של חנה שזה עתה התבגרה.
על זהות אביה של חנה ריננו רבות, אך בכוונה התעלמו.
שכונתיים ריחמו על חנה “הוא לא באמת אוהב אותה. כמה תסבול,” נאנחו, אך עם הזמן הבינו שרפאל נאמן, ולפעמים זה מספיק.
חמש עשרה שנים חיו יחד בלי ריב, בלי דרמות. אלא שחנה חלתה קשה, מחלה שהייתה סופנית.
ערב אחד פגש רפאל את גלי בחניון:
“רפאל, בוא, ישבתי שעות והכנתי לילדים שלך עוגיות. תשב איתי רגע,” התחננה.
“לא, גלי. מרים כבר אפתה מספיק.”
“אבל זה מהלב.”
“גם היא.”
“ניפגש הערב, כמו פעם, בספסל מאחורי הגן?”
“למה?”
“שכחת את מה שהיה לנו, רפאל?”
“מה שהיה היה. אני אוהב את הילדים שלי. את חנה אני אוהב.”
“אבל לא תוכל להחזיר אותה…”
“אהבה לא מתה,” לחש רפאל.
“אתה לא אהבת אותה. רק כדי להכעיס אותי נישאת לה.”
“גלי, תחזרי הביתה.”
הוא האיץ את צעדיו, לא מביט לאחור שם מחכים לו ילדיו.
גלי נעמדה במרכז הרחוב, בודדה.
חלפו שנים. הילדים גדלו. דודה מרים המשיכה לבוא לבקר ולסייע, והיא ידעה רפאל אהב אחת, לעד.
“נועה, אני שומעת שאת מסתובבת עם יובל סמואל,” אמרה יום אחד, מתפעלת מהיופי של הנערה.
“כן, אז מה?”
“סתם שואלת. תזהרי.”
“למה?”
“את כבר גדולה, את יודעת…”
“דודה, אני אוהבת אותו עד סוף חיי.”
“נדמה לך שזה עד הסוף.”
“אני בטוחה.”
“אולי את, אבל הוא?”
“אם יובל יבגוד בי, לעולם לא אוכל לאהוב שוב.”
“בזה אני מאמינה.”
בערב המתינו אדם ונועה לאביהם.
“מה קורה? אבא לא חוזר?” תהה אדם.
“היום שישי,” ענתה נועה.
“נו?”
“כל יום רביעי, שישי ושבת הוא הולך לקבר של אמא.”
“מאיפה את יודעת?” נדהם אדם.
“אתה פשוט לא מרגיש אותו, אחי.”
הם התגנבו דרך הסמטאות לבית העלמין.
“שם,” הצביעה נועה.
אדם עצר, מקשיב. רופאל דיבר עם עצמו:
“חנה, כל כך מהר עברה עוד שנה. נועה כבר מתחתנת. אספתי לה נדוניה, מרים עזרה. חיים ממשיכים לאט לאט. תסלחי לי, חנה יקרה, שלא תמיד דיברתי איתך יפה. הלב שלי אמר הרבה יותר מכל מילה. אינני יודע לדבר, רק להרגיש.”
הוא פנה ויצא מהשערים, כפוף ועצוב.
נועה הביטה באדם עיניו התמלאו דמעות.
