נשים מאושרות תמיד נראות נפלא
יומן כ”א בתשרי תשפ”ד
הרבה זמן הרגשתי שנפלה עליי עננה כבדה מאז הבגידה של בעלי. ארבעים שנות חיים, והנה אני לבד. הבת שלי, מיכל, לומדת באוניברסיטה בירושלים. ואורי, לפני חודשיים, נכנס הביתה מהעבודה, הביט בי ואמר:
אני עוזב אותך. התאהבתי.
מה? במי? הופתעתי.
זה קורה, רונית… התאהבתי באחרת. הרבה יותר טוב לי איתה, אני שוכח ממך לגמרי כשהיא לידי. אל תנסי לשכנע אותי, החלטתי. הוא דיבר כאילו מדובר בסידור פשוט.
הוא ארז מהר תיק ונעלם. כשחשבתי על זה אחר כך, קלטתי שהוא כנראה תכנן את זה שבועות, כשאיט התיק הוא פשוט זרק פנימה בגדים וטרק את הדלת.
ברגעים הראשונים בכיתי בלי הפסקה, חשבתי שדברים טובים כבר לא יקרו לי לעולם. כאילו החיים נעצרו. לא רציתי לראות אנשים, אפילו לא את הטלפון שרץ. מיכל התקשרה, גם שירה החברה הכי טובה שלי, ואני עניתי קצר וניתקתי. גם במקום העבודה, כולם הביטו בי אחרת; חלק ריחמו, אחרים דווקא חיכו לראות את המפלת.
בתקווה קטנה בלב חשבתי:
אולי אורי יתחרט, אולי ימאס לו בזו שגנבה אותו ממני, הוא יחזור ואלחץ אותו אליי בחיבוק, כי אני אוהבת אותו.
שבת בבוקר, התעוררתי מוקדם כרגיל, שכבתי במיטה, לא היה לי כוח אפילו לקום. לקראת אחת עשרה, הטלפון צלצל.
מי טורח להפריע לי בשבת? החלטתי לא לענות, אבל כהרגלי, סקרתי את המסך וראיתי מספר לא מוכר. ואולי זה אורי? אולי הלך לאיבוד לו הפלאפון או שסימסו לו והוא החליף מספר? אולי רוצה לשוב. הייתי צריכה לענות…
בעודי חושב, שוב צלצל הטלפון.
הלו? פלטתי בקול עייף.
בוקר טוב! שמעתי קול נשי עליז ומוכר.
מי זו? שאלתי בגסות לא רצונית.
רונית! לא זיהית אותי? זה נוגה, מהכיתה. חבל שלא מזהים חברים ותיקים בקול ראשון! נרגשה.
קצת התאכזבתי. למה ציפיתי שזה יהיה אורי…
מה עובר עלייך?
לא טוב עניתי וניתקתי. הדמעות ברחו לי.
נשכבתי על הספה, מנסה להירגע. ואז שוב דפיקה בדלת. נדרכתי, קמתי, שוב תקווה משונה.
אולי אורי התחרט?
פתחתי ועמדה מולי נוגה, נקייה, מגונדרת, שפתון אדום ושיער אסוף בקפידה. אפילו הריח של הבושם שלה העיר אותי קצת. אחרי התיכון היא נסעה ללמוד בתל אביב, לא ראינו אחת את השנייה חמישה עשר שנה. בעבר היינו חברות, יוצאות יחד לבלות ולשתף סודות.
איזה יופי של מראה. אמרתי בבלבול.
תמיד הייתי כזאת ענתה בשובבות. ואת… לא תכניסי אותי פנימה?
בואי פתחתי לה את הדלת.
נוגה נכנסה כיאה לבית חם, הביאה בקבוק יין גמלא, עוגת תפוזים ותותים.
תביאי כוסות, נרים לחיים. כבר שכחתי מתי דיברנו בפעם האחרונה! היא פטפטה מהר, ואני פשוט הוצאתי שתי כוסות וחילקתי עוגה.
בלי לשאול יותר מדי, פתחה את היין, מזגה לשתייה והציעה:
לחברות אמיתית! שתתה, ואני בעקבותיה.
הכוס השנייה היתה לחיים חדשים. אחרי שני כוסות, הכל יצא החוצה. סיפרתי לה על הכל היא הקשיבה עד הסוף, ואז אמרה:
אז את אומרת שזו טרגדיה? רונית, חשבת שאני אבכה איתך?
זה לא טרגדיה? את לא מבינה, בעלך אף פעם לא עזב אותך… אמרתי.
בעלי? עזבתי אותו בעצמי כשהבנתי שבגד בי. פניתי לעורך דין, והכל הסתדר. הוא חשב שישחק פעמיים, אני לא אחת לשתוק.
אולי לא אהבת אותו באמת.
רק אהבתי… אבל אסור להיות קורבן שמדחיקים אותו. אם בוגדים, זו לא אהבה.
אצלך זה פשוט כזה?…
כן. את אוהבת לסבך, תמיד היית כזאת… איפה מיכל?
לומדת באוניברסיטה; גרה בירושלים, אצל דודה שלה.
אז גם הוא ברח מזה, וגם מהבת שלו, ואת עוד מצטערת?
אני אוהבת אותו…
די רונית! הזמן לטפל בדיכאון שלך. זה לא תרופות זה פעולה: תחליפי סגנון, תקני בגדים, תחפשי אהבה אמיתית.
נוגה… אמרתי, לא משוכנעת.
קומי, הולכות לקניון. משם למספרה. אין תירוצים. יש לך חיסכון? משהו ששמרת למשהו?
שמרנו על אוטו חדש לאורי…
שיסתדר עם הרכב הישן! את צריכה להגיש גירושין ולדרוש חצי מהאוטו הישן! אל תסלחי לו…
שייקח… לא רוצה להתעסק בזה. נוגה, חזרת מאחותך בתל אביב לתמיד? לא דיברת כלום על זה…
כן, לא רוצה את תל אביב. יאללה, תתלבשי, יוצאות למסע. אגב, רותי כהן ארגנה פגישה של מחזור תיכון בשבוע הבא. חייבות ללכת! כמה מהבנים פנויים. זוכרת איך דוד לוי רדף אחרייך מכיתה ז’?
מי ירצה אותי עכשיו?…
לא מדברים ככה! תלמדי לאהוב את עצמך ולדאוג לעצמך. מהר נחדש אותך! צחקה, יוצאת מהבית. אם תכירי את דודה שלי יעל, היא כבר מתחתנת שוב, ואף לא יודעת במי לבחור בין השניים שרוצים אותה!
אחרי שעתיים לא זיהיתי את עצמי בראי.
שיער קצר, צבע חדש, פתאום נראית צעירה ומבריקה. נוגה ממש הצילה אותי.
בערב המפגש כולם הגיעו, חוץ מאלו שגרים בחו”ל. רובם לא זיהו אותי, ודוד, גבר מכובד, לא התיק את מבטו ממני.
רונית, אף פעם לא היית כזו רעננה ויפה. תמיד אהבתי אותך, אבל הלכת לאורי. איפה הוא עכשיו?
עזב אותי עניתי בחיוך.
הוא עזב אותך? מי עוזב אישה כמוך? טען דוד.
כנראה כן, אבל זה היה לטובה.
אין ספק. גם אני גרוש, כבר שנתיים. אפילו הייתה לי משבר בניהול העסק, אשתי עזבה אותי לאדם צעיר. אחרי שנה הכל הסתדר, עכשיו יותר טוב מתמיד!
אורי עבר ברחוב, לא זיהה אותי מיד. הלך לבד, רזה מהרגיל. כשהתקרב, הביט בי… ואז:
רונית?
הסתובבתי בשקט, חייכתי ואמרתי:
אהלן, זה אתה… דוד, תכיר, זה אורי, בעלי לשעבר.
שלום, לא זיהיתי אמר דוד ואני בעתיד בעלה של רונית.
הלסת של אורי כמעט נשמטה. גם אני הופתעתי. דוד עוד לא הציע…
מה שלומך? שאלתי ברכות.
בסדר… את נראית מדהים!
חייכתי שוב, אחזתי את דוד ביד ואמרתי:
נשים מאושרות תמיד נראות נפלא.
אז הכול טוב אצלך… מלמל אורי.
מצוין עניתי, והמשכתי עם דוד, מרגישה את המבט של אורי שורף לי בגב.
היום למדתי: האושר בידיים שלנו, והוא ממש משנה את כל ההרגשה, אם רק נאפשר לעצמנו לפרוח מחדש.
