נשארים אצלך כמה זמן, כי אין לנו כסף לשכור דירה! אמרה לי חברה קרובה, רוית כהן.
אני אישה בת65, אבל עדיין סופרפעילה. מצליחה לטייל ברחבי הארץ, להיפגש עם דמויות מעניינות ולזכור את השנים הצעירות בחיוך ובקצת עצבות. אז היה אפשר לנסוע לחופשות לכל מקום שרצינו! אפשר היה לשחות במפרץ חיפה, לטייל בקמפינג בטבע, לשוט ברכבל על נהר הירדן והכל היה במחיר של כמה שקלים.
זה כבר עבר.
תמיד אהבתי להכיר אנשים בחוף של תל אביב, בתיאטרון של ירושלים. עם חלק מהמפגשים נוצרו ידידות שנמשכו שנים.
יום אחד הכרתי אישה בשם שרה לוי. חייתה איתי בקיץ באותו הפנסיון באילת. התפצלנו כחברות, עברו כמה שנים, ובין הזמנים שלפעמים שלחנו מכתבים וברכות לחגים. פתאום קיבלתי טלגרם ללא חתימה: בשעה שלוש לפנות בוקר מגיעה רכבת. חכי לי בתחנת רכבת לוד!
לא ידעתי מי שלח, ובוודאי שלא הלכנו עם בעלי בטיול. אבל בתשעה בבוקר, דפיקה חזקה פתחה את הדלת. על המדרגה עמדה שרה, שני נערות בתיכון, סבתא ובןזוג, עם ערימה ענקית של מזוודות. בני ובעלי נותרנו ללא מילים. היינו מזועזעים, אבל קיבלנו אותם פנימה. שרה שאלה:
למה לא יצאת איתנו? שלחתי לך טלגרם! ובכלל, מונית עולה 70 שקלים!
סליחה, לא ידעתי מי שלח.
הייתי עם הכתובת שלך, הנה אני.
חשבתי שנהיה רק במכתבים, לא יותר!
לאחר מכן שרה סיפרה שאחת הנערות סיימה התיכון השנה והולכת ללימודים באוניברסיטת תל אביב, ושאר המשפחה הגיע לתמוך.
נשארים אצלך! אין לנו כסף לשכור! ואתה גר קרוב למרכז!
הייתי במצב של הלם. אף אחד מאיתנו לא היה קרוב משפחה. למה נכנע למצב שבו חייבים להכין ארוחות שלוש פעמים ביום? הם הביאו קצת מצרכים, אבל לא בישלו דבר, והייתי צריכה לשרת אותם כל הזמן.
אחרי שלושה ימים, בקשתי משרה ולמשפחתה של שרה לעזוב. לא אכפת לי לאן הם הולכים. נגרם סקנדל משוגע שרה התחילה לשבור כלים ולצעקות היסטריות.
הייתי פשוט מבולבלת מהתנהגותה. הם יצאו, וגנבו לי חולצה, כמה מגבות, ואף סיר גדול של כרוב. איך הם הצליחו לקחת את הסיר? הוא פשוט נעלם!
כך נגמרה החברות שלנו. אללה שומר! מאז לא שמעתי יותר משרה ולא ראיתי אותה. עכשיו אני זהירה יותר כשאני פוגשת אנשים חדשים.
