“נשאר אצלך לתקופה, כי אין לנו כסף לשכור דירה! – כך אמרה לי חברתי” אני אישה מאוד פעילה. למרות שאני בת 65, מצליחה לטייל במקומות שונים ולפגוש אנשים מרתקים. בשמחה ובעצב אני נזכרת בתקופת הצעירות – אז היה אפשר לבלות את החופש איפה שרוצים! לנפוש בים, לצאת לקמפינג עם חברים, לצאת לשייט בנהר – וכל זה לא דרש הרבה כסף. לצערי, זה כבר שייך לעבר. תמיד אהבתי להכיר אנשים חדשים. פגשתי אנשים בחוף, אפילו בתיאטרון, ורבים מהם הפכו לחברים קרובים לשנים רבות. יום אחד פגשתי אישה בשם שרה. בילינו יחד את החופשה באותו פנסיון ונפרדנו כחברות. השנים חלפו, מידי פעם כתבנו זו לזו מכתבים. פתאום, קיבלתי טלגרמה אנונימית: “בשעה שלוש בלילה מגיע הרכבת. תפגשי אותי!”. לא הבנתי מי יכול לשלוח טלגרמה כזו. כמובן, לא נסעתי לשום מקום עם בעלי. אך בארבע לפנות בוקר נשמעה דפיקה בדלת. פתחתי, נדהמתי – שרה, שתי נערות, סבתא וגבר עמדו בפתח עם ערימת חפצים. אני ובעלי היינו בשוק, אבל בסוף הכנסנו את האורחים הלא צפויים הביתה. ואז שרה שאלה: – “למה לא חיכית לנו? שלחתי לך טלגרמה! זה גם עולה כסף! – סליחה, לא ידענו מי שלח! – הרי נתת לי את הכתובת שלך. הנה אני פה. – חשבתי שנסתפק להתכתב… אחר כך סיפרה לי שאחת הבנות סיימה י”ב והחליטה ללמוד באוניברסיטה, אז כל המשפחה הגיעה לתמוך. – נגור אצלך! אין לנו כסף לשכור דירה או מלון! נותרתי בהלם. הרי איננו קרובות משפחה. למה שאאפשר להם להישאר? היינו צריכים להאכיל אותם שלוש פעמים ביום. הם הביאו קצת אוכל, אבל לא בישלו. פשוט אכלו את שלנו. ואני זו שהייתה צריכה לשרת את כולם. כבר לא יכולתי לסבול את זה, אז אחרי שלושה ימים ביקשתי משרה ובני משפחתה לעזוב. לא עניין אותי לאן ילכו. התפתחה מריבה. שרה החלה לשבור כלים ולצעוק בהיסטריה. הייתי מזועזעת מההתנהלות שלה. אז החלו לארוז. אפילו הצליחו לגנוב את החלוק שלי, כמה מגבות, ובאורח פלא – גם סיר גדול שנעלם! עד היום לא יודעת איך הצליחו להבריח אותו. כך הסתיימה הידידות שלנו. תודה לאל! מאז לא שמעתי ממנה ולא ראיתי אותה שוב. איך אפשר להיות כל כך חסרת בושה? היום, אני הרבה יותר זהירה כשאני מכירה אנשים חדשים.

אנחנו נישאר אצלך קצת זמן, את יודעת אין לנו שקל לתשלום על דירה! אמרה לי ידידתי.

אני אישה פעילה, חיה וקיימת. למרות שיש לי כבר 65 אביבים מאחוריי, אני עדיין מטיילת, פוגשת אנשים מעניינים ומדי פעם אפילו עושה פדיחות. יש בי שמחה וגם קצת נוסטלגיה כשאני נזכרת בנעורים. פעם היית יכול לבלות חופשה איפה שבא לך: לעשות סיבוב בים התיכון, לנסוע לאוהלים בכינרת או לצאת לשיט בירקון. והכול היו עולה גרושים כמה שקלים ותיק גדול עם פיתה ושוקולד.

אבל כן, הימים ההם עברו ויש מי שיגיד לטובה. תמיד היה לי כיף להכיר אנשים חדשים. הייתי פוגשת אנשים על החוף של תל אביב, או אפילו בתיאטרון בגבעתיים. וכמה חברויות שלי החזיקו שנים מי היה מאמין!

יום אחד פגשתי אישה בשם מיכל. גרנו יחד באותו צימר בקיבוץ בגליל בזמן חופשה, ונהיינו חברות. השנים עברו, לפעמים שלחנו גלויות אחת לשנייה, כמו פעם, כשעוד הלכו לדואר.

ואז, יום אחד קיבלתי טלגרמה. לא היה עליה שם. רק כתוב: ברכבת בשלוש בלילה אני מגיעה. תבואי לפגוש אותי!

אין לי מושג מי שלח. ברור שלא אני ולא בעלי קמנו בשלוש בלילה לחכות למישהו שאפילו לא הזדהה. אבל בארבע לפנות בוקר דפיקה בדלת! אני פותחת, ומיד נכנסת בי הלם. מיכל! איתה שתי בנות בגיל ההתבגרות, סבתא עקשנית, וגבר שעוד לא הבנתי מה איתו. כל החבורה עם הר של תיקים כאילו בנו להעביר את כל הציוד מהדרום לצפון. בעלי ואני עומדים פעורי פה (בזמן שכבר הייתי חולמת על כוס תה).

ואז מיכל פונה אליי:
למה לא באת לפגוש אותנו, שלחתי טלגרמה! וזה אפילו עולה לי כסף!
סליחה, פשוט לא ידענו ממי זה…
נו, הרי נתת לי את הכתובת, אז הנה הגעתי.
חשבתי שנמשיך לכתוב גלויות, זהו

מיכל מספרת לי שאחת הבנות סיימה תיכון השנה ורוצה להתחיל ללמוד באוניברסיטת תל אביב, אז כל המשפחה באה ללוות אותה משפחת תומכים.

נגור אצלך! אין לנו שקל על הנשאר לא מלון ולא דירה

נדהמתי. הרי אנחנו לא משפחה בכלל! למה דווקא אצלנו? שלושת הפעמים ביום צריך להגיש להם אוכל, למרות שהם הביאו קצת סביח מהסופר, הם כמובן רק אכלו ולא טרחו לבשל בעצמם. הכל היה כאילו פתחו להם בופה.

לא יכולתי להחזיק מעמד. אחרי שלושה לילות, ביקשתי מהם לקום וללכת, לא משנה לאן. התפרצה מריבה! מיכל התחילה לשבור קערות ושאגה יותר טוב מכל מופע תיאטרון שראיתי.

הייתי המומה גם מהסצנה וגם מהרעש. בסוף, המשפחה התחילה לארוז. איכשהו הצליחו גם להצניח את החלוק שלי, כמה מגבות, ואיך שהוא אלוהים יודע לקחו גם את הסיר הגדול שלי. לא יודעת איך הצליחו לצאת איתו, אבל הסיר פשוט נעלם.

אז ככה הסתיימה החברות. ברוך השם! מאז לא פגשתי אותה, ולא קיבלתי אפילו אסמס. באמת, איך אפשר להיות כאלה חוצפנים?!
היום אני הרבה יותר זהירה כשאני פוגשת אנשים חדשים לפעמים, שמירה על הפרטיות שווה זהב.