נשארה רק אחת

נשארתי לבד
בחוץ כבר מחשיך, ואמא עדיין לא חזרה. תמר, מסובבת את הגלגלים של הכיסא גלגלים שלה, ניגשה לשולחן, הרימה את הנייד והקישה את המספר של אמא.
המנוי אינו זמין כעת או אינו באזור קליטה, השמיע קול מתכתי זר.
הנערה בהתה בטלפון בבלבול, ואז נזכרה שיש בו בקושי כמה שקלים, אז כיבתה אותו.
אמא יצאה לסופר, אבל לא חזרה עדיין. דבר כזה עוד לא קרה היא אף פעם לא הלכה להרבה זמן. תמר הרי ילדה נכה מגיל צעיר ולא מסוגלת ללכת. היא מתניידת בכיסא גלגלים, ואין לה אף קרוב אחר חוץ מאמא.
לתמר כבר מלאו שבע, והיא לא פחדה להישאר לבד בבית, אבל אמא תמיד אמרה לה לאן היא הולכת ומתי תשוב. תמר ניסתה לחשוב מה קרה:
היום הלכה לסופר הרחוק כי שם יותר זול. בדרך כלל הלכנו לשם יחד. למרות שקוראים לזה רחוק, בעצם זה די קרוב; תוך שעה אפשר ללכת ולחזור, היא הביטה בשעון. כבר ארבע שעות עברו. ואני רעבה.
היא כיוונה את הכיסא למטבח, הרתיחה מים, הוציאה מהמקרר שניצל, אכלה אותו ושתתה תה.
אמא עדיין לא חזרה. תמר לא התאפקה, לקחה שוב את הטלפון וחייגה:
המנוי אינו זמין כעת או אינו באזור קליטה, נשמע שוב הקול המקפיא.
היא עברה למיטת היחיד שלה, שמה את הטלפון מתחת לכרית. גם את האור לא כיבתה כי בלעדיה אמא זה ממש מפחיד.
שכבה הרבה זמן, אבל בסוף נרדמה.
***
התעוררה כשהשמש הציצה פנימה. המיטה של אמא מסודרת.
אמא! היא קראה לכיוון הסלון.
שקט מוחלט. הרימה את הטלפון אותו קול מתכתי, שוב.
נהיה לה פחד בלב ודמעות פרצו לה מהעיניים.
***
דוד חזר מקפה ארומה. כל בוקר הוא ואמא שלו התחילו בסיבוב לקפה, היא היתה מכינה ארוחת בוקר והוא היה רץ להביא חלה טרייה.
דוד כבר בן שלושים, ועדיין רווק. נשים לא ממש שמות לב אליו: לא יפה, רזה, ולפעמים חולה. המחלות רודפות אותו מילדות. היה צריך טיפול יקר, אבל אמא שלו גידלה אותו לבד. את האבחנה האחרונה קיבל כשהתבגר אין לו סיכוי בילדים. כבר השלים עם הרעיון שלא יתחתן.
בעשב הוא הבחין בטלפון ישן מרוסק. מחשבים וסמארטפונים הם גם תחביב וגם העבודה שלו מתכנת ובלוגר. יש לו סמארטפונים הכי חדישים, ובכל זאת, מתוך סקרנות מקצועית, הרים את הטלפון המרוסק. מישהי ממש דרסה אותו אולי רכב פגע והעיף אותו הצידה.
משהו רע אולי קרה? חשב, ותחב אותו לכיס. אברר בבית.
***
לאחר שגמר לאכול, שלף את הסים מהטלפון שמצא והכניס לאחד משלו. רוב אנשי הקשר היו של קופות חולים, ביטוח לאומי וכל מיני כאלה, אבל הראשון היה ילדה.
הוא היסס רגע ואז התקשר:
אמא?! צהל קול ילדה קטן.
אני לא אמא גמגם דוד.
אז איפה אמא?
לא יודע, מצאתי טלפון שבור, שמתי סים והתקשרתי.
אמא שלי נעלמה יללה הילדה. אתמול הלכה לסופר ולא חזרה.
אין לך אבא, או סבא וסבתא?
אין לי אף אחד חוץ מאמא.
איך קוראים לך? הבין דוד שחייב לעזור לילדה.
תמר.
קוראים לי דוד. תמר, תצאי מהבית ותזעיקי שכנים.
אני לא יכולה ללכת, הרגליים שלי לא זזות. בדירה ליד אף אחד לא גר.
רגע, מה זה לא הולכות? דוד התבלבל.
ככה נולדתי. אמא תמיד אומרת שצריכים לחסוך כסף לניתוח.
איך את זזה?
על כיסא גלגלים.
תמר, את יודעת את הכתובת שלך? דוד התחיל לפעול.
כן, רחוב הרצל 25, דירה 8.
אני מגיע עכשיו, נמצא את אמא שלך.
הוא ניתק.
דבורה, אמא של דוד, נכנסה לחדר:
מה קרה?
מצאתי טלפון שבור. שמתי את הסים אצלי. התקשרתי ו… יש ילדה לבד בבית, והיא נכה, בלי קרובים. יש לה רק אמא. היא נתנה לי כתובת. אני נוסע לשם לעזור.
בוא ניסע יחד! התחילה להתארגן מיד.
דבורה גידלה אותו לבדה, יודעת היטב איך מרגישות אמהות בודדות לילדים חולים. עכשיו היא בפנסיה, והבן מרוויח טוב.
הזמינו מונית וטסו להציל את הילדה.
***
לחצו על האינטרקום.
מי זה? נשמע קול ילדה עגום.
תמר, זה דוד.
תיכנסו!
עלו. הדלת כבר היתה פתוחה.
בחדר ישבה ילדה רזה על כיסא גלגלים, מביטה בהם בעיניים ענקיות:
תמצאו את אמא שלי?
איך קוראים לאמא שלך? שאל מיד דוד.
אלה.
ולמשפחה?
כהן.
שנייה, דוד, עצרה אותו דבורה תמר, את רעבה?
היה שניצל במקרר, אבל אכלתי אותו אתמול.
יופי, דוד, רוץ לסופר שלנו, קנה מה שאנחנו קונים.
הבנתי! וברח לקניות.
***
כשחזר, דבורה כבר הספיקה להעמיד משהו על הכיריים, פירקה את השקיות וסידרה שולחן.
כשסיימו לאכול, דוד חיפש איפה אמא של תמר. פתח אתר החדשות של תל אביב, חיפש אירועים מאתמול.
ובכן ברחוב הזית, רכב פגע באישה. הפצועה הובלה לבית החולים במצב קשה.
הריץ חיפוש טלפוני, בשלישית ענו:
כן, הגיעה אלינו פצועה מרחוב הזית אתמול, מצב קשה, עדיין לא חזרה להכרה.
מה שם המשפחה?
לא היו לה מסמכים, גם לא טלפון. אתה קרוב משפחה?
אה, בינתיים לא
תגיע לכתובת
אני יודע, אני אבוא.
ניתק, התקרב לתמר:
יש לך תמונה של אמא?
כן, התקרבה לשידה, הפשילה אלבום. הנה, צילמנו יחד לפני שבוע.
איזה יפה אמא שלך!
דוד שלף סמארטפון וצילם.
אני הולך למצוא אותה, תמר.
***
עיניים נפתחות, תקרה לבנה, המודעות חוזרת לאט, עוברת תמונת רכב דוהר
ניסתה להזיז איבר כאב צף בכל הגוף. אחות ניגשה:
התעוררת?
ופתאום אלה נבהלה:
כמה זמן אני פה?
יומיים.
הבת לבד בבית
אלה, תרגעי! האחות הניחה בעדינות יד על החזה. הגיע גבר צעיר אתמול, השאיר לך טלפון. אמר שגם הטלפון שלך נדרס.
אני חייבת להתקשר…
מיד, הנה השם ילדה לחצה והצמידה לאוזן.
אמא?!
תמרוש, איך את?
הכול טוב! דבורה וסבא דוד איתי.
איזה דוד?
אל תדאגי, השחיל רופא שנכנס. אחרת אני לוקח את הטלפון. קודם בדיקה!
תמרי, אחזור אלייך, מיהרה אלה וניתקה.
הרופא בדק, הורה על עירוי.
כשיצא, האחות הכניסה את הטלפון לכיס.
אפשר לדבר איתה עוד רגע? לחשה אלה.
אסור לך להתרגש, אך חייגה שוב.
תמרי
אלה, כאן דבורה, נשמע קול אשה לא מוכר. תני לי להרגיע: בני מצא את הטלפון השבור, מצא את תמר ודאג לה. אני פנסיונרית. אשמור עליה עד שתבריאי. אל תדאגי! הנה היא.
אמא, אל תבכי, תחזרי מהר! שמעו את בתה.
תמרי, תקשיבי לדבורה! לחשה אלה נואשות.
גברת, לנתק נשמעה האחות.
***
למחרת העבירו את אלה למחלקה הכללית, בערב באה האחות:
גב כהן, יש לך אורח.
אלה הופתעה מזוג עיניים חמות. נכנס בחור צנום, קצת משונה:
שלום אלה! אני דוד, חייך. הגעתי לבקר. בסדר שאני ישר על את?
כן
הניח שקית ענקית על השידה:
פה חבילה שאמא שלי ארזה.
דוד, אני לא מכירה אותך
מצאתי את הטלפון שלך, התקשרתי לתמר, ואז מצאתי אותך.
ומה שלום תמרי?
רגע
הוציא את הטלפון, תיקן משהו
הנה!
אלה ראתה את בתה בסרטון:
אמא! כואב לך?
לא, ילדונת, כבר לא. ואת?
דבורה באה, הכול בסדר.
השיחה התארכה.
אני חייבת לכם, השפילה אלה את ראשה.
עזבי, אלה! צחק דוד. ועכשיו אני מלמד אותך להפעיל סלולרי!
***
עברו שבועיים.
הפוגע הגיע לבית החולים עם עורך-דין ונתן לאלה פיצוי של 42,000 שח.
ביום שלאחר מכן שוחררה. דוד אסף אותה הביתה.
אמא! קראה תמר באושר.
אלה ישבה לידה וחיבקה אותה עד דמעות.
פנתה לדבורה:
תודה ענקית!
מספיק, אלה. תמר לגמרי כמו נכדה בשבילי,
קחי, אלה, אלה הוציאה את הכסף. אין לי איך להודות אחרת.
תחזירי! דבורה אמרה בתקיפות. את צריכה הרבה לטיפול בתמר. דוד כבר סיכם עם קליניקה פרטית.
אמא! צהלה תמר. דוד אמר שתיכף נוסעים לניתוח, ואולי אוכל ללכת.
***
שבועיים בילו אלה ותמר בקליניקה. התקינו סמכים. בעוד שלושה חודשים עוד ניתוח, בשנה הבאה שוב, ואחר כך עוד פעם. אם הכול יצליח, תמר אמורה ללכת לאחר שלוש שנים.
בינתיים היתה עדיין תלויה בכיסא וכל הסמכים הכאיבו לה.
אלא שכנראה הגורל רוצה לבדוק את המשפחה המאולתרת. לדבורה החמיר מצב הלב והיא אושפזה.
שלושה לילות ישבה אלה לצידה, חזרה הביתה רק לבשל ולנמנם. דוד נשאר עם תמר.
ביום הרביעי התאוששה דבורה, הביטה באלה ובקושי לחשה:
ילדה, כנראה לא נשאר לי עוד הרבה זמן. תתחתני עם דוד, הוא חזק, והוא ירים את תמר על הרגליים.
דבורה, נראה לך שירצה?
בטח שירצה, חיוך ראשון מזה זמן על פניה.
***
זקנה מחזיקה ילדה גבוהה ביד, ילקוט וזר ביד השנייה. אלמלא גובהה של הילדה היו חושבים שיעלה לכיתה א’. בפועל היא בדרך לכיתה ד’, אבל רק עכשיו, כי עד כה למדה מהבית. כל הציונים מצוינים.
סבתא, אני קצת פוחדת.
מה פתאום, תמר? את כבר בת עשר! תראי, הנה גם אבא ואמא!
למה את עגומה? אלה ניגשה אליה.
פוחדת לחשה דבורה.
תני לי יד! דוד מושיט לה. קדימה!
איתך, אבא, שום דבר לא מפחיד, חייכה תמר.
והלכו להם לבית הספר, אבא, אמא, סבתא ומלא שמחה.