נשארה רק אחת

נשארה לבד
הערב כבר ירד מאחורי החלון, ואמא עדיין לא חזרה. ענבר, סובבת את גלגלי כיסא הגלגלים שלה, ניגשה לשולחן, לקחה את הפלאפון וחייגה לאמא.
המנוי אינו זמין או נמצא מחוץ לתחום הקליטה, השמיע קול מנוכר.
היא הביטה במבוכה בטלפון, ואז נזכרה שכמעט אין בו שיחה, וכיבתה אותו.
אמא הלכה למכולת, ולא שבה. אף פעם זה לא קרה; היא אף פעם לא נעדרה כל כך, כי ענבר נכה מגיל ילדות, ולא יכולה הייתה ללכת. כיסא גלגלים היה אמצעי התנועה היחיד שלה, לבד מאמא לא היו לה בני משפחה.
ענבר כבר בת שבע, ולא פחדה להישאר לבד בבית, אבל אמא תמיד סיפרה לאן הלכה ומתי תשוב. היא לא הבינה מה קרה:
היום היא הלכה לסופר הגדול בשכונת התקווה, שם יותר זול. הרבה פעמים הלכנו לשם יחד. למרות שהוא נחשב קצת מרוחק, אפשר ללכת ולחזור תוך שעה, היא הסתכלה בשעון. כבר עברו ארבע שעות. אני רעבה.
הזיזה את כיסאה למטבח. הרתיחה מים, הוציאה קציצה מהמקרר. אכלה, שתתה תה.
אמא עדיין לא שבה. בסוף לא התאפקה, שוב חייגה:
המנוי אינו זמין או נמצא מחוץ לתחום הקליטה, השמיע קול המשיבון.
התרכזה לעבר המיטה, שמה את הטלפון מתחת לכרית. גם את האור לא כיבתה בלעדי אמא, כל כך מפחיד.
שכבה זמן רב, אך לבסוף נרדמה.
***
התעוררה כששמש הבוקר הציצה פנימה. מיטת אמא ערוכה.
– אמא! קראה לעבר הכניסה.
השתררה דממה. היא חייגה שוב. אותו קול מתכתי ומנוכר ענה.
פחד הציף אותה, ודמעות מילאו את עיניה.
***
דן חזר מבית הקפה. כל בוקר היה עובר שם, קונה בורקס חם טרי. מזה שנים, כל בוקר, אמא הייתה מכינה ארוחת בוקר, והוא קונה לשניהם מאפה.
כבר בן שלושים דן, ועדיין רווק. נשים כמעט שלא שמו לב אליו: לא יפה במיוחד, רזה, חיוור, חולה הרבה. מחלות רדפו אותו מילדות. היה צריך טיפולים יקרים, אך אמו גידלה אותו לבד. את האבחנה האחרונה קיבל כבר מבוגר, ואמרו לו שלא יוכל להיות לו ילדים. לקבל שלא יתחתן כבר התרגל.
בדרך הבחין בפלאפון הרוס בין שיחים. פלאפונים ומחשבים היו תשוקתו וגם מקצועו. היה מתכנת ובלוגר. כמות מכשירים בבית לא חסרה, אך מתוך סקרנות מקצועית, הרים את ההרוס. היה נראה שמכונית דרסה אותו.
אולי קרה משהו? הרהר, הכניס את המכשיר המנותץ לכיס. בבית אבדוק.
***
אחרי הארוחה שלף את הסים מהמכשיר שמצא והכניס לאחד משלו. רוב המספרים היו קשורים לבתי חולים, ביטוח לאומי ומקומות רשמיים. הראשי היה מסומן ילדה.
נשף רגע והתקשר:
– אמא! נשמע קול ילדה מלא שמחה.
– אני לא אמא, גמגם דן.
– אז איפה אמא?
– אני לא יודע. מצאתי את הפלאפון שלך. התקנתי את הסים והתקשרתי.
– אמא שלי נעלמה, נשמע בכי. היא הלכה אתמול לסופר ולא חזרה.
– אין לך אבא? סבתא?
– אין לי לא אבא ולא סבתא. רק אמא יש לי.
– איך קוראים לך? הבין שצריך לעזור לה.
– ענבר.
– אני דן. ענבר, תוכלי לצאת מהדירה ולדבר עם שכנים?
– אני לא יכולה ללכת. אני על כיסא גלגלים. וגם בשכנות אין אף אחד.
– רגע, למה את לא הולכת? נבוך.
– נולדתי כך. אמא אומרת שצריך לחסוך כסף ואולי יעשו לי ניתוח.
– איך את מסתובבת?
– בכיסא גלגלים.
– ענבר, את יודעת כתובת?
– כן, רחוב הלח”י 17, דירה 6.
– אני באה מיד ונמצא את אמא שלך.
הוא ניתק.
דליה נכנסה לחדרו:
– דן, מה קרה?
– אמא, מצאתי פלאפון הרוס. התקנתי את הסים באחד שלי. התקשרתי. בקו הייתה ילדה נכה לבד בבית, בלי קרובי משפחה. קיבלתי ממנה כתובת. אני הולך לבדוק מה קורה.
– אני באה איתך, התחילה להתארגן.
דליה גידלה את דן לבד, ילד שברירי, וידעה מה זו אם לבד עם ילד חולה. היום היא בפנסיה, ודן מרוויח טוב.
הזמינו מונית ונסעו.
***
התקשרו באינטרקום.
– מי זה? נשמע קול עצוב.
– ענבר, זה דן.
– כנסו!
נכנסו לבניין. הדלת לדירה הייתה פתוחה.
חיכתה להם ילדה דקיקה בכיסא גלגלים, מביטה בעצב:
– תמצאו את אמא שלי?
– איך אמא שלך קוראים? דן שאל מיד.
– הדר.
– שם משפחה?
– שלו.
– חכה רגע, עצרה אותו אמא של דן, ושאלה את ענבר את רעבה?
– כן. אתמול גמרתי את הקציצה האחרונה.
– דן, רוץ למכולת, תקנה מה שאנחנו קונים.
– הבנתי! יצא מהדירה.
***
כשחזר, אמו הספיקה להכין משהו במטבח. סידרה שולחן.
לאחר הארוחה, דן פתח את חדשות העיר באינטרנט.
כך, כך. ברחוב חיים עמל, נהג רכב פגע באישה. הנפגעת פונה קשה לבית החולים.
הוא לקח את הטלפון וחייג. אחרי כמה שיחות ענו:
– כן, אתמול קיבלנו פצועה מהרחוב. מצב קשה, עדיין לא התעוררה.
– מה שמה?
– לא היו לה מסמכים או טלפון. קרוב משפחה?
– בינתיים לא בטוח…
– תגיעו לביה”ח…
– אני מכיר את הכתובת, אני בדרך.
סגר, פנה לילדה:
– יש לך תמונה של אמא?
– כן, ניגשה לארונית והוציאה אלבום הנה, תמונה חדשה שלנו.
– אמא שלך יפה!
דן צילם בטלפון, וקרץ לילדה.
– אני הולך לחפש את אמא שלך.
***
הדר פקחה עיניים. תקרה לבנה. לאט-לאט זכרון התאונה חזר.
ניסתה לזוז, כאב הציף אותה. הגיעה אחות, שאלה בשקט:
– את מתעוררת?
בתוך רגע נזכרה בבעתה:
– כמה זמן אני כאן?
– יומיים.
– הבת שלי לבד בדירה…
– הדר, תרגיעי! האחות הניחה בעדינות ידה על חזה הפצועה. הגיע אתמול בחור צעיר. השאיר עבורך טלפון. אמר שהפלאפון שלך דרוס.
– אני חייבת להתקשר…
– כמובן. היא לחצה על האישיות: ילדה והצמידה לאוזן.
– אמא!
– ענברי, ילדתי, הכל בסדר?
– כן! דליה באה, ודן בא לבקר.
– מי זה דן?
– אל תתרגשי, נשמע קול רופא אחרת אקח ממך את הטלפון.
– ענבר, אדבר איתך שוב, אמרה הדר וניתקה.
הרופא בדק, והורה על עירוי.
כשהלך, האחות לקחה את הטלפון.
– אפשר דקה עם הבת? לחשה הדר.
– הרופא אסר להתרגש אך לבסוף התקשרה.
– ענברלה…
– שלום, הדר, זו דליה. תקשיבי הבן שלי מצא את הטלפון שלך, איתר את ענבר והביא אותה אלי. אני פנסיונרית, אשאר עם הבת שלך עד שתחלימי. אל תדאגי! מעבירה את השפופרת לענבר.
– אמא, תחזרי מהר! שמעה ענבר.
– תקשיבי לדליה! אחזה הדר את המילים.
– חולה, לסיים שיחה! קראה האחות.
***
למחרת עברה הדר למחלקה רגילה. בערב, בשעת הביקורים, נכנסה האחות:
– שלו, באים לבקר אותך.
טרם הספיקה להתפלא. נכנס בחור לא נאה, רזה:
– שלום, הדר! אני דן, חייך באתי לבקר. תקוותי שלא אכפת לך לדבר בלשון את.
– לא.
הניח חבילת דברים על הארון:
– אמא שלי ארזה לך כמה דברים.
– דן, אני אפילו לא יודעת מי אתה, אמרה נבוכה.
– מצאתי במקרה את הפלאפון שלך. הסים שרד. יצרתי קשר עם ענבר. אחר כך מצאתי אותך.
– מה שלום הבת שלי?
– עכשיו תראי.
נטל את הטלפון והשמיש אותו.
– הנה.
על המסך הופיעה ענבר.
– אמא! קראה כואב לך?
– כבר לא. איך את?
– דליה באה לבקר אותי.
הדר שוחחה ארוכות עם בתה. דן חיכה בסבלנות. בסוף לחשה:
– אני חייבת לך.
– עזבי, הדר! חייך בואי נדבר בגובה העיניים.
– תודה, דן!
– הנה, אלמד אותך להשתמש בטלפון.
***
חלפו שבועיים.
נהג הרכב שהפיל את הדר בא לבית החולים עם עורך דין והביא לה פיצויים של שבע מאות אלף שקל.
למחרת שוחררה. דן בא להסיע אותה.
– אמא! קראה ענבר.
נדמה היה שעוד רגע תקום מהכיסא. הדר התכופפה אליה, חיבקה ופרצה בבכי של אושר.
אז פנתה לדליה:
– דליה, אין לי מילים. תודה!
– מספיק, הדר. ענבר כמו נכדה לי.
– קחי הבאתי חלק מהפיצויים, אין לי דרך אחרת להודות.
– עזבי! טענה דליה. לא נזדקק. את צריכה את הכסף לטפל בענבר. דן כבר מצא קליניקה מצוינת.
– אמא! צהלה ענבר. דן אמר שנלך לבית חולים ויתקנו לי את הרגליים.
***
הדר וענבר היו חודש בבית החולים. קיבלה ברגים ברגליים. שלושה חודשים, ואחר כך שוב, מעקב ניתוח בעוד שנה ועוד אחד בשנה הבאה. אחרי שלוש שנים, ושלוש ניתוחים ושיקום, הרופאים הבטיחו ענבר תלך.
בינתיים נותרה בכיסא. הברגים הציקו לה.
אך הגורל בחן את הארבעה. דליה חלתה בלב, ואושפזה במצב קשה.
שלושה לילות שמרה הדר לצידה. הייתה חוזרת רק כדי להכין אוכל ולנוח שעה. בלילות דן שמר על ענבר.
ביום הרביעי, דליה סוף סוף חזרה לעצמה. הביטה זמן רב בהדר, ואמרה בלחש:
– נראה שלא נשאר לי הרבה זמן כאן. תינשאי לדן שלי. הוא אדם אמין. ביחד תעזרו לענבר לעמוד על הרגליים.
– ומה אם לא ירצה?
– ירצה! חייכה. בהכרח ירצה.
***
אשה מבוגרת אחזה ביד ילדה בתיק גב וזר פרחים. אלמלא גובהה של הילדה, אפשר לחשוב שהיא הולכת ליום הראשון לכיתה.
אך היום היה יום הלימודים הראשון של ענבר בבית הספר, כיתה ד. שלוש שנים למדה מהבית בזום. סיימה בציונים גבוהים. היום, סוף-סוף בדרכה לכיתה, על רגליה.
– סבתא, קצת מפחיד לי.
– מה פתאום, ענבר? כבר בת עשר! הנה אבא ואמא באים!
– חמודה, למה את עצובה? שאלה אותה הדר.
– ענבר מפחדת להתחיל בית ספר, הניעה דליה בראשה.
– יד ביד! הושיט דן יד. בואי!
– איתך, אבא, כבר לא מפחיד בכלל, חייכה ענבר.
וכך, יחד דיברו וצחקו בדרכם לבית הספר, ומאחוריהם הלכו אמא וסבתא, מאושרות לא פחות.