נקמה

שמע, שניים שלושים לפני היו לי יובל, חיים שלמים: בית בקיבוץ, אשתי תמר, תכניות לעתיד, תקוות. פתאום הכל נעלם. לא מצליח לשכוח את הכאב של האבדן, ואם אפשר היה לחזור לאותו יום גרוע, הייתי עושה כל מה שביכולתי למנוע את מה שקרה. אבל

פעם ראשונה ב-24 החודשים האחרונים יובל נזרק הביתה הריקה, לשקט כבדי של חדר שאין בו קול. עכשיו אפשר סוף סוף לנקוט בעונש על מותו של תמר. חשבתי לעצור בקיבוץ ולרכוש לבונה, אבל נשמע לי יותר נבון. הגיע זמן המנוחה של הנשמה, צריך להיות ברור בראש. יובל נרדמתי מוקדם, ופתאום אחרי שעתיים קם עם לב פועם חזק, מתפנק בנשימה. חלום על תמר, הנשימה שלה קרובה. חיפש את העיניים פתוחות, רוצה לראות אותה לידו, אבל לאהמזרן לא נמתח. חזר לישון.

יַבַּק יובל את המיטה, המגבת חמה מידיו, והקול של תמר רועד ברגע לפני ההתעוררות. לא הצליח לישון יותר, נצפה בתקרת החדר החשוכה, נזכר בשנתיים של המתנה לנקמה, של צער. האויב חזר, זה בטוח.

באותו היום המחרידה תמר קיבלה יום חופשי בעבודה וילכה לבדיקה באולטרסאונד. הייתה לה עיכוב, כבר לא האמינה במבחני ההריון אחרי כל השנים של ניסיונות ותקוות לילד.

תמר עמדת על שביל האופניים, מעבר לשביל במרכז תל אביב. פתאום האור הירוק האמיתי של הרמזור נדלק והלכה תחילה על המעבר. היא לא ראתה את הרכב שנסע במהירות לרדוף אחרי קהל העוברים. אם לא היה האופניים שנסעו על הדרך השנייה, הייתה מתנגשת. במקום זה הנהג פנה ימינה, שלח את המכונית לתוך תמר. היא מתה במקום. הפרקליט נתן לו שנתיים. אין לתמר שום זמן לחזור. האופניים קיבלו כמה חבלות. הרופאים אמרו שלא הייתה הריון.

האויב חזר, הוא עדיין חי עם האישה והבן. ליובל כבר אין שום דבר, שום תקווה. הוא החליט לבסוף להרוג את האויב. בדיוק כך יקח את המהירות של המנוע ויבעיר בו את האויב, כדי שמשפחתו תסבול את מה שהסבלה הוא. יובל לא יתחבא, אפילו אם ימות. הוא גם מת לפני שנתיים. אין אפשרות לקרוא זמן של המתנה לנקמה חיים.

פעם היה נוסע על הצומת ההוא, קנה פרחים ושם אותם על קצה המדרכה. הולכי רגל עברו בלי לשים לב. יובל עמד והשתדל לדמיין מה חשבה תמר ברגע האחרון של חייה. כנראה קיוותה לשמוע חדשות משמחות. נשמה את הנשימה האחרונה והלכה על המעבר

הוא הלך לקבר, לבקר בבית הכנסת, אבל שום מקום לא הקל על הלב. רק כשיהרוג את האויב יצליח להשתחרר.

מתעייף, קם, לקח מקלחת, התגלח בקפדנות. ביס כריך עם כוס תה, מביט בפצע על הקיר. תמר תכננה לתלות נייר טקסט. הוא ויתרהכתם הוא חלק מזיכרון תמר. חבש חולצה נקייה, נגע אחרון בחדר לפני שהלך. יתכן שיחזור?

בתחילה הוא סבב את העיר, רודף אחרי זמן. זה מוקדם מדי. האויב עדיין נרדם על מצעים נקיים, אולי כבר קם, מתמתח, הולך לחדר האמבטיה ומגרד רגל מתחת לתחתונים. מסיים את הצורך הקטן, מפממפ, ואז מתקלח. האישה כבר הכינה ארוחת בוקר. הוא יוצא מהאמבטיה ריח של סבון, מנשק את האישה, יושב מול הבן… “די,” קרא יובל לעצמו. “האויב נראה טוב מדי. רוצח של אשתי איננו יכול להיות כה יפה.”

דמיין כעת שהאויב ערב לפני השתייה יתרה, משלים את מה שלא נעשה במשך שנתיים. מתעורר בבוקר עם כאב ראש חזק וצמא קונסיסטנטי. מציף פניו במים, שותה מהברז כמו בכלא. לא התגלח. יושב בתחתונים וחולצה ליד השולחן… “זה המקום שבו האויב צריך להיות. שום חרטה.”

הפך את המכונית והלך אל בית האויב. חנה בחצר כך שיוכל לראות את הכניסה. על מגרש המשחקים שיחקו שני ילדים. יובל התכונן לחכות. מתי שיבוא האויב, ייהיה לבד או עם המשפחה לא משנה. אם לא היום, בפעם הבאה נקמתו תגיע.

הימים האחרונים של אפריל, על השיחים והעצים, במיוחד בצד השמש של החצר, נבטים עלים צעירים. האספלט עדיין רטוב מהגשם הלילי. השמיים מעוננים, קריר.

פתאום יצא ילד בן שש מהדלת. רץ למגרש אל הילדים האחרים, אבל נזכר במכונית של יובל שעומדת שם לאט. “אולי זה הילד של האויב?” שאל יובל, מוריד את החלון.

מה אתה רוצה, ילד?

שום דבר. הוא הביט ביובל ממבט חודר, לא ברח, לא ברח. האבא שלי גם היה עם מכונית. לא יפה כמוך.
איפה היא? מכרה? יובל שמח שיכול לגלות פרטים בקלות.
אה, נפלתי בתאונה, עדיין לא קניתי חדשה.

יובל חיפש קווי דמיון בין הילד לאויב, לא מצא. אולי הוא מזכיר את האמא. הוא לא זוכר את פניה, אבל את פנים האויב זוכר חזק. טיפות גשם נדפו על הזכוכית של המכונית.

רוצה לשבת במכונית? תעלה, תתכסה מהגשם פתח יובל את הדלת של מושב הנוסעים.

הילד היסס רגע, הגשם התגבר. עלה למושב הגבוה, סגר את הדלת. רעש הגשם בפנים כמעט לא נשמע. הילד מבטו נלהב לבחון את הלוח עם האור האדום.
יש חימום במושבים? גזע הרבה דלק? שאל הילד כמו מבוגר.
יובל ענה על כל השאלות בחיוך, מרגיש מסוכן לעמוד במרכז החצר עם ילד קטן.

אולי נסע? הגשם נמשך.
הילד הציץ ביובל באיזו חשדנות.
אם אתה לא רוצה, נשב כאן אמר יובל בקול רך.
בפנים חשב: “ילד חכם ובלתי נבהל”.
אמא תצעק. אני מבין.
הילד הציץ שוב בשעונים.

היא לא תדאג אלי. רק רגע.

יובל נסע משם, תוהה אם מישהו ראה אותו. הילדים לא חשובים, הם לא מבינים על מותגים, לא זוכרים מספרי רישוי. חשב על משפט שאומר שהנקמה הטובה ביותר היא להרוס את מה שהאויב אוהב. ההחלטה באה פתאום, כמו ברגע.

איך קוראים לך?
ויקי השיב הילד בהתלהבות.
מה? אז אנחנו אותו שם! קוראים לי יובל גם.
לא הולך להרוג, אי אפשר. הילד איננו אשמה. האויב זה האויב, הילד זה רק ילד, אפילו אם הוא בנו של האויב. אולי אשאיר אותו רחוק, לא יחזור. הוא יחפש את בנו, יסבול.

פתאום קולי של ויקי קרע את מחשבותיי.
מה? חזרתי על זה.
אמרתי שהאבא לא הוא שהכה את האישה. האמא הייתה בנהיגה. האבא ישב ליד.
איזו אישה? קרור עבר בגביי.
האם האבא שלי הוא זה שהכה את תמר? אולי לא הוא, אלא אשתו?

כן, הוא קיבל את האשמה. האמא לא הייתה במכלאה. היא חולה, מבלה זמן בבתי חולים.
מאיפה אתה יודע?
לא קטן, שמעתי את ההורים מדברים, וגם האמא סיפרה לי.

חום זרם בידי יובל. לחצו את ההגה בלחץ רטוב.

למה סיפרת לי את זה? אולי אתזמין משטרה?
ויקי הביט בו.
האבא כבר קיבל עונש. אפשר להרשיע פעמיים על אותו מעש?
לא בטוח. רק אמרתי זאת. יובל חייך בקושי.
לא שם לב שבו עבר מחוץ לעיר. ויקי הציץ במראות פתוחות, אספלט רטוב עם קו לבן מתחת לגלגלים.

לאן אנחנו נוסעים? שאל הילד.
קולו של יובל היה מלא חשש.
לא מבטיח. עצר בצד, הוריד את החלון, נשף פנימה אוויר רטוב. רעש המכוניות שעוברות היה חזק יותר.

מרגישים רע? צעק הילד במתח, מבטו מבין, ויובל חזר חם פנימה.
האם הוא מבין? מרגיש? אי אפשר לשקר לילדים ולחיות. מה אני עושה? יובל חזר לכיוון העיר.

תמר לא תחזור. האויב לא הרה את האישה שלו. הוא לקח את אשמת האישה על עצמו. מי עכשיו צריך לנקום? היא כבר נגזרה, עומדת לעבור את הזמן הקצר שלה. מה ויקי אמר? האיבר שלה פועל רק בחלקו. מה איתי? החלטתי לנקום לילד חף מפשע

עם מי היית עם האמא במצב של בית חולים?
עם סבתא. היא גם חולה בלב ולא אוהבת את האמא.

יובל צפה ברציף האספלט שנכנס למים. הגשם פסק.

כמה גילך? שאל ויקי.
שבע, אלך לבית הספר בספטמבר. יש לכם ילדים? יובל רעד. איך לומר לילד שהוא רוצה בן?

בדיוק אז הגיעו אל החצר. הילדים הסתתרו בבית מהגשם, אף אחד לא רץ במרחב בכעס ובבכי. ויקי פתח את הדלת.

למי באים? שאל יובל.
אל חברים? אבל הם לא בבית. ויקי חייך, קפץ על האספלט.
עוד תבואו? שאל יובל.
נראה. אם תחזור, תרכב איתי? אין לי בן, אין לי בת. הפסקה קצרה. אם אביך יקנה רכב חדש, תבחרו. זה ייטיב.

תודה, להתראות. קולם של הילדים השתלב עם קולות הפתיחה של הדלת.
להתראות, חייך יובל בקצה שפתיו.

ויקי עמד בכניסה והסתכל מסביב. יובל העלה יד, יצא מהחצר, קנה חנות קרובה בקבוק וודקה, הלך למורד נהר וישב על הדשא הרטוב. שתה ישר מהבקבוק, הכאב בלב נגע במעיים. נחל על הגב, מביט לשמיים. העננים פנו, פתאום נפתח שמיים כחולים.

הי, דוד, אתה לא תתפגר? קול גרוני קרא.
יובל פתח עיניים, שני נערים עומדים מעליו. כנראה ישן. קם במהירות, רץ למכונית.
הי, דוד, נכניס וודקה? קרא אחד מהם.
מוקדם לכם לשתות. יובל חזר והרים את הבקבוק כמעט מלא.
קול קילון חזק נשמע מאחוריו, לא הסתכל.

ישב במכונית וחזר הביתה. בפעם הראשונה ב-24 שעות הרגיש חופשי.

אלוהים, כמעט בחרתי בגרימת אסון. תודה שצלת אותי. חיפשתי בן… לחש בקול רועד, והדרך לפניו נמלאה בדמעות שמזיעות בעיניים.
נקמה היא חיים בשביל מי ששנוא אותך. כשאתה מנקם, אתה למעשה מקדיש את חייך האחד למישהו אחר אפילו לאויב. אתה מפסיד, אפילו אם מנצח!