מעולם לא פגע בי איש יותר מהגרוש שלי.
עברו שלושה חודשים מאז שראיתי אותו לאחרונה. הפעם האחרונה הייתה כאשר הסעתי את בתי אליו לסוף השבוע. שתים עשרה שבועות בלבד עברו, והוא השתנה לבלי הכר.
שנים ניסיתי לשכנע אותו לדאוג לעצמו, לרדת במשקל. התחננתי שיגרש מהבית את כל החטיפים, הסודה והשוקולד, ביקשתי שילך איתי להליכה בשדרות רוטשילד או ינסה חדר כושר; אך הוא העדיף להתרווח על הספה בדירה שלנו בפתח תקווה, במקום לצאת ולהזיע. כל הזמן סיפר שהוא עייף מהעבודה, או שאין לו כוח להתאמץ בערב. והנה, עכשיו עמד שם מרבד כושר באמצע הסלון הקטן בדירתו, בולט מול כל מי שנכנס. תספורת חדשה ומוקפדת, עם בגדים מסודרים ומכביסה ריחנית ולחשוב שבעבר לא ידע אפילו להפעיל את מכונת הכביסה, למרות שניסיתי להסביר לו עשרות פעמים. והיום הוא עושה הכל בעצמו, כאילו תמיד ידע.
אז שוחחנו…
שמעתי מספיק. הוא אמר לי שבמשך כל שנות הנישואים זלזלתי ביכולותיו, שבגלל זה היה אדיש ופוגע, אך עכשיו הוא השתנה. שסיים איתי ועם הילדה. שיש לו בת זוג חדשה, שהוא מאושר לצידה, ומוכן להתאמץ, להשקיע בגופו, באופיו, בפרנסה שלו רק בשבילה. הדבר הזה פגע בי יותר מכל. השנים שבהן בקושי התאמץ עבורי או עבור הבת המשותפת שלנו, פתאום בעבורה הוא משתנה לגמרי.
אומרים שצריך להעניק את מה שאתה רוצה לקבל אך הוא מעולם לא חזר באותה מידה. אהבתי אותו, כיבדתי אותו, ורק פה ושם הערתי בעדינות. הוא לא האמין שצריך להשתנות בכלל. מעולם לא קיבלתי ממנו את מה שהייתי זקוקה לו.
אפילו אחרי הפרידה, הדאגה המרכזית שלו הייתה לעצמו. בתי, שלא ראה אותה זמן רב נותרה בעדיפות משנית. לעיתים תהיתי איך זה היה מרגיש אילו היה מתאמץ קצת במקומי, מה היה קורה אם היה מקבל ממני את מה שאני קיבלתי ממנו במשך כל השנים. מי יודע…
