אף אחד לא פגע בי מעולם כמו בעלי לשעבר.
שלושת החודשים האחרונים לא נפגשנו בכלל. הפעם האחרונה שראיתי אותו הייתה כשהסעתי את בתי, תהל, אליו לסוף השבוע. עברו רק שתים-עשרה שבועות מאז, והוא השתנה לבלי היכר.
שנים התחננתי שידאג לעצמו קצת שיוריד במשקל, שיוותר על כל השניצלים, הפלאפל בדוכן, והקולה במקרר. הוא שכב על הספה כל ערב, מסרב לצאת איתי לטייל בטיילת של תל אביב, ובטח שלא להסכים להירשם יחד למכון כושר. והנה, עכשיו פתאום יש מזרן אימונים באמצע הסלון הקטן שלו ביפו. גם תספורת יש לו חדשה, הבגדים שלו מסודרים ונקיים אפילו שאין אף אחת שתחכה לו או תדאג לו. שנים לא הצלחתי לשכנע אותו איך מפעילים מכונת כביסה, ופתאום הכל מסתדר לו, הכל בידיים שלו.
אז דיברנו…
לא הייתי צריכה לשמוע הרבה כדי להבין. הוא אמר לי שנמכתי אותו כל השנים שלנו יחד, שבגללי הוא הפך אדיש וכועס, אבל עכשיו הוא כבר לא אותו אדם. הוא מאושר בזוגיות החדשה שלו, עובד על הגוף שלו, על האישיות שלו, מביא משכורת יפה בשביל מישהי אחרת. המשפט הזה הרג אותי. הוא לא טרח לשנות משהו בשבילי, לא בשביל תהל אבל בשביל אישה זרה, הוא הופך לגבר אחר.
תמיד אומרים תעניקי בטוב, תקבלי בטוב. אבל אילן מעולם לא החזיר כמו שקיבל. כל כך אהבתי אותו, כיבדתי אותו, רק לפעמים העזתי להעיר לו גם אז לא חשבתי שהוא באמת ישתנה. ובכל השנים, לא קיבלתי כלום בחזרה.
אפילו עכשיו, כשהכל נגמר בינינו, הוא בוחר בעצמו, לא בבת שלו שלא ראה חודשים. הייתי רוצה שיחליף איתי לרגע שירגיש איך זה להיאבק למען מישהו, ועדיין לקבל שקט, התעלמות. אבל מי יודע…
