אף אחד לא פגע בי כמו בעלי לשעבר.
לא התראינו בשלושת החודשים האחרונים. בפעם האחרונה שראיתי אותו, זה היה כשנסעתי עם הבת שלנו כדי להביא אותה אליו לסוף השבוע. עברו בסך הכל שתים עשרה שבועות, והוא השתנה באופן קיצוני.
שנים ניסיתי לשכנע אותו לרדת במשקל, אך הוא סירב להקשיב, המשיך לאכול אוכל מהיר ולשתות משקאות ממותקים, כל הזמן שכב על הספה בזמני הפנאי, ולא הסכים לצאת אפילו להליכה קלהלא נדבר על מכון כושר. עכשיו, הוא פתאום פרס מזרן יוגה במרכז הדירה הקטנה שלו בתל אביב. ראיתי שיש לו תספורת חדשה, הבגדים שלו נקיים ומסודרים, למרות שאין לו אף אחת שדואגת לו. במשך שנים לא הצלחתי ללמד אותו להפעיל מכונת כביסה, ופתאום הכל מסתדר לו בקלות והוא דואג לכל.
אז ישבנו ודיברנו…
הוא אמר לי מספיק. הוא טען שבמשך כל שנות הנישואין הערכתי אותו פחות מדי, שזה מה שהפך אותו לאיש שלא התאמץ, אבל היום הוא בן אדם אחר, ולי ולבתנו כבר אין מקום בתוכניותיו. יש לו בת זוג חדשה, והוא משקיע בגוף שלו, באופי שלו ובמשכורתו בשקלים. זה פגע בי מכל. לא היה מוכן לזוז בשבילי או הבת שלנו, אבל למענה השתנה כל כך.
אנשים אומרים שצריך לתת כפי שתרצה לקבל, אבל הוא מעולם לא היה כזה. אני אהבתי, נתתי כבוד, ורק מדי פעם העירתי הערה, כי הוא בעצמו לא האמין שצריך לשנות משהו. ולמרות זאת, לא קיבלתי ממנו כמעט כלום.
ואחרי שנפרדנו, הוא שוב בחר בעצמו ולא בילדה שלו שלא ראה זמן כה רב. לפעמים הייתי רוצה שהוא יהיה במקומי, שירגיש מה זה להשקיע ולתתובסוף לקבל כל כך מעט. אבל בסופו של דבר, הבנתי שלפעמים השיעור הוא לא במה שקרה, אלא ביכולת שלנו להעריך את עצמנו ולבחור למי לתת מהלב, כדי שלעולם לא נאבד את הערך העצמי שלנו.
