רחל כהן מצאה עצמה שוכבת על ספה בחדר המקרר של קומה עליונה בתל אביב, שמימיה שוטפים אותה באור ירח פרחוני. היא נזכרת ברגע שבו נפרדה מבעלה יוסי לוי, אשר מאז צועד ברחובות ירושלים כמו צל מלא שמחה, משחרר את עצמו משקעים של שנים קודמות.
בשלושה חודשים האחרונים ראה רחל את יוסי רק בקולו של שיר פופ מהרדיו, והפעם האחרונה היא חזרה אליו כדי להעביר את בתה הקטנה, תמר, לסופ”ש בביתו הקטן בקיבוץ נווה. רק לפני שניים עשר שבועות הוא חזר להיות דמות אחרת לגמרי: מזרן יוגה מונח על השיש הקטן במטבח, תסרוקת קצוצה בקו ישר, ולבוש מסודר כאילו היה מוזמן למסיבת סוכות. שנים ארוכות ראתה רחל אותו משקיע בפיצות קפואות ומשקאות קלים, משכב על עריסת המיטה כמו אריה שמור, ולא הצליחה לשכנע אותו לצאת לריצה או להיכנס לחדר כושר. פתאום, הוא למד להפעיל את המכונה הכביסה ולמלא אותה במים, כאילו תגלתה יד חבויה בתוך תקרה משקפת.
הדברים חצו את השחר, והם דיברו זה לצד זה. יוסי טען שרק בגלל שהפחית אותה במשך שנים בתור נשואה הוא הפך למטורף, והיום הוא איננו עוד האידיוט שהייתה מכיר. הוא מדבר על אהבה חדשה, על גופו, על אופיו ועל משכורתו החדשה שנקבה בשקלים חדשים, כמו שמישהו פותח שער של חלום. רחל חשה כאילו החולמת נזרקה למרחק של כוכב נופל, והאמת היא שהשניים לא החליטו יותר על הילדה, תמר, ועל העתיד.
הקולות ברחוב לחשו: “תן מה שאתה רוצה לקבל”, אך יוסי לא ענה במילים אלא במעשי ריקוד על גג בניין. רחל אהבה אותו, הכבידה עליו, והייתה רק משקפת של רגעים קטנים, כשהוא היה שקט ולא מחפש שינוי. היא לא קיבלה ממנו אף משאלה. אחרי הפרידה הוא המשיך לחיות לעצמו, כאילו היה בחלום של נצח.
רחל חשה שהשחר מתפשט מעל קירות הדירה, והיא רצתה שלפחות תזכה להרגיש שהוא היה במקומה, שיתאמץ ויקבל מה שהיה מצופה ממנה. אך מי יודע מה יבוא? רק המוח המוזר של הלילה יודע.
