אני מתעכבת. שוב מתעכבת לפגישה עם מנהלת המסעדה שבה מאותו חודש אחרי חייבים לחגוג את החתונה שלי. בנקֶט לממאה אישות, צריך לאשר היום את התפריט, לעשות טעימות, לדון בעיצוב הפרחים ובסידור הישבים הכל תלוי בביקור שלי היום. ובסוף אני תקועה בפקק, בעומס השעה העמוסה ביותר, והדמעות כבר מתקרבות כשאני מביטה ברצף האורות האדומים של הרכבים שמלפני.
רוֹבִיְה קְטָן בְּכּוֹתֶב־הַמַּצָּב בְּרֹאשִׁי כמו פעימות לב קודרות.
רונית כהן, שלושים ושבע, בעלת רשת של חמישה סלוני יופי פרימיום בשם “קסם”. אישה עסוקתית, מצליחה, ברזלית, שיודעת בדיוק מה היא רוצה בעסק, בעובדים ובחיים. חוץ מאחד בחיי האישיים. עשר שנים של בניית האימפריה היופי, ולגבי גברים, רגשות אמיתיים, ולגבי משפחה לא היה זמן. הרוח הייתה ריקה עד שהופיע הוא איתי. הוא היה מושלם: מנומס, קשוב, בטעם בלתי משוגע ועם קו קריירה חלקלק. נדמה שהגורל סוף סוף נותן לי סיכוי לאושר אישי.
הפקק היה כמו קללה, אבל מצאתי דרך צדדית והצלחתי לנסוע דרך רחוב צדדי, בעשר דקות יצאתי מהמכונית מול הכניסה של המסעדה היוקרתית מארינה. הלב שלי קופץ, והראש מלא ברשימת שאלות למנהלת. ואז ראיתי אותה הילדייה. בת כמעט עשר, ברגליים יחפות, בחולצה משומשת שהייתה קרועה במקומות, מחזיקה חבילה ענקית של ורדים מיושנים כמעט נבולים. הריח היה של אבק ושל חוסר סדר.
בבקשה קני לי פרחים קולה היה שקט, אך לחוץ. היא הושיטה לי ורד שהקצוות שלו נמסו.
לא, מותק, עכשיו לא ניסיתי לדחוף אותה בעדינות, ממהרת אל הדלת הראשית. היא התקרבה שוב, חיסתה לי את הדרך, ועיניה הגדולות, גדולות מדי לילדה, היו מלאות תחנון נואש.
בבקשה, זה ממש חשוב. זה הקבוצה האחרונה היא לחצה את הפרחים חזק על חזה, ונראתה כאילו עומדת לבכות.
בפנים שלי עברה חשמל של “אל תדאגי, אין לי זמן”. בקול חמור יותר מהרגיל אמרתי:
ילדה, אין לי זמן. ובכל מקרה, הפרחים אמורים לבוא לי מאיש, לא ממזדמן על הכביש.
רק כשהייתי עומדת להיכנס לדלת הסיבוב, קולה של הילדה חדה וחדה חזרה אליי כמו חץ קרח:
אל תתחתני בו.
קפצתי במקום, כאילו נחשפתי לחשמל. הסתובבתי לאט, והדופק בבטן הרגיש כעולם אחר.
מה? מה אמרת? קראתי, קולה רעד.
הילדה לא הביטה בי בריחוף. העיניים שלה, חודרות וצלולות, נראו כאילו קוראות לי למוות.
אל תתחתני באיתי. הוא משקר לך.
המילים שלה גרמו בקור של צמרות רגליים. האוויר נעשה סמיך וקשוח.
מאיפה אתה יודעת? איך את יודעת את שמו? קולי רעד.
ראיתי הכל. הוא עם מישהי אחרת. הם עושים הוצאות גדולות, על הכסף שלך. יש לה רכב לבן, עם פגמה בכנף שמאל בדיוק כמו שלך.
רגעי הראש שלי נקעו. כן, הייתי משכה את הכנף בחניון תתקרקעי לפני כמה שבועות ולא סיפרתי למי. איך היא יודעת על זה?
את… את ראתה אותי? נשפתי.
הוא היא השיבה בלי לבבול הוא הרג את אמא שלי. לא ישירות, אבל הוא גרם למותה. הלב שלה נשבר מדאגה.
הקול הפנימי שלי נפל. התיישבתי על הרגליים כדי לא ליפול, והייתי במקומה של הילדה, רואה כל כתם על פניה, לכל לכל לכל.
תגידי לי, בבקשה, מיהו אמא שלך? שאלתי ברכות.
הייתה, היא אמרה, וקולה נשמע עצוב ובלתי ילדי. קוראה לה ירית. הייתה לה חנות פרחים ענקית, ריח של גן עדן. ואז הגיע איתי. מייקל, כך קרא לעצמו. הביא לה זר ענק, בא לבקר כל יום, אמר מילים יפות. היא נמסה אליו.
מייקל? חשבתי לעצמי, אבל שמי של בעל העתיד שלי הוא איתי.
אולי טעית? ניסיתי לשאול.
לא, היא הנידה בראש, ותלתול השערים שלה נע. אותו האיש. יש לו צלקת על היד הימנית, כאן היא גררה קו דק על פרק היד שלה והוא תמיד לובש חליפה אפורה, עם עניבה משי בצבע דובדבן בשל. קניתי לו אותה ליום הולדת, הוא גילה למאמא בטלפון, והיא בכתה.
הקול שלי יבש. כן, קניתי לו את העניבה מאיטליה לפני כחודש, הוא קרא לה מזל. חזרתי לשולחן, הרגשתי שהאדמה נעלמת מתחת לרגליים.
המשיכי, בבקשה.
אמא שלה השקיעה את כל הכסף בעסק שלו. הוא אמר שהוא פותח רשת מסעדות כמו זו היא הצביעה על מארינה. היא מכרה את החנות, הפרחים, החלום, והעבירה לו שלוש מאות אלף שקלים. הוא הבטיח להתחתן, לצאת לים, ואז נעלם. היא חיפשה אותו, שלחה הודעות, התקשרה, הוא לא ענה. היא בכתה כל יום, אכלה פחות, ישנה פחות, עד שבסוף לבה נפל.
שלוש מאות אלף. גם אני השקתי בעסק שלו ארבע מאות אלף, בדיוק מה שהוא חיפש.
איך את יודעת שזה אותו אדם? לחשתי, אבל פחדתי לשמוע תשובה.
הילדה, מבלי להוריד מבט, שלפה מכיס שמלתה תמונה מקולקלת. על התמונה זוג מחבק בפארק. הכירתי את פניו זה היה הוא, רק שיערו קוצר ולא היה לו הזקנה הקטנה שהייתה לי.
איפה מצאת את זה? קולי רעד.
אמא שמרה. זה היה התצלום היחיד שלהם. מצאתי אותו שבועיים אחרי קבורתה, ראיתי אותו ברחוב, רציתי לשאול למה הוא עשה את זה, אבל פחדתי. אז עקבתי אחרי הוא. ראיתי אותו מגיע לביתך, אתם מתנשקים. רציתי להזהיר אותך, שלא יקרה מה שקרה לאמא שלה.
הצצה של הילדה שלדה אותי. היא באמת דיברה אמת.
איך קוראת לך? שאלתי, דמעות חודרות לשק.
אורית.
רעב?
היא הנהנה רק ברמז, כאילו הכאב שלה היה כל כך גדול.
בואי איתי. קודם תאכלי, אחר כך תגידי לי הכל מההתחלה.
בכניסה המסעדה פגשנו את מנהל המסעדה, מר יואב לוי, בחליפה ללא רבב. הוא חייך, אך כשראה את אורית, פניו נראו מופתעים.
רונית כהן, אתם… עם ילדה? שאל בקולו, עם רמז של חוסר הבנה.
כן. בבקשה תסדרו לנו שולחן בצד השקט, ותגידו לי את התפריט חיתכתי, בלי מקום לשאלות.
הזמנתי לאורית את כל מבחר הקינוחים, מרק בטטה, פילה מיניון עם ירקות. היא אכלה בחשק, אבל ברגישות, כאילו למדה איך להתנהג לידידים של אמא. כל קיסק נלעס לאט, בכבוד, וזה עורר בי תחושת בושה על הקור שהפגנתי קודם.
איפה אתה גר עכשיו, אורית? שאלתי בעדינות כשהיא עצרה להפסקה.
במקלט קרן אור. זמני, עד שמישהו ימצא בית קבוע.
הקול של אורית היה של ילדה אחת, בלי אמא, בלי בית, עם משא כבד של אובדן.
ספרי לי על אמא שלך. על מייקל. כל מה שאת זוכרת.
אורית שפתה את המזלג, שם ידיים על ברכיים והחלה לספר בקול רגוע, כמעט ללא דמעות, כאילו מקריאה דוח. השקט הזה היה מפחיד יותר מכל הצעקה. היא הייתה כמו אדם שכבר בכה הכל.
ירית הייתה פקחית פרחים מצליחה, חנות פרחים עם משלוחים לכל העיר, לקוחות תאגידים. היא הייתה לבד, יפה, חזקה, ובתשוקה לה חפצה בכתף של גבר. הוא, איתי, היה מנומס, קשוב, עם תוכנית גדולה לפתיחת רשת מסעדות יוקרתיות, חסר הון ראשוני. הוא הבטיח להחזיר עם ריבית, לבנות עתיד משותף, להתחתן.
הסיפור הזה היה בדיוק כמו שלי רק שיש לי חמשה סלונים, והעסק שלי יותר גדול.
האם היא גרמה לך להתקשר למשטרה? שאלתי, כבר יודעת את התשובה.
כן. הם אמרו שזה לא הונאה אלא כשלון השקעה. לא היה פשע. היא שלחה לו הודעות, הוא קרא, אבל לא חזר. אחרי חודשים של ציפייה, לבה נפל.
ראית אותו עם אישה אחרת? המשכתי.
אתמול, במרכז הקניות קניון רמת. הוא קנה לה מעיל פרווה, והיא צחקה, נישקה אותו. והמוכר אמר: תודה, גב רונית, קנייה נעימה. זה היה הקארד שלי. הוא השתמש בקארד המשני שלי, שהייתי נתתי לו לחיובים קטנים.
תוכל להראות לי את האישה? שאלתי ברחש.
היא גבוהה כמו את, שיער בלונדיני ארוך, משחה ריח שמן לבנדר, ריח מתקתק.
אחרי הצהריים הובלתי את אורית חזרה למקלט, לבניין לבן משולש בקצה העיר, וחזרתי הביתה לדירה שלי, שהקניתי בכספי לפני שפגשתי אותו. הוא היה על הספה, במפיות שלי, צופה סרט במחשב נייד, חייך אלי בחיוך הוליוודי כשנכנסתי.
היי, שמש שלי. איך התקדמות האישור? קם, חיבק אותי, ריחו של מנטה וקפה.
טוב, הכל מאושר. החתונה בחודש לחחתי.
לא יכולה לחכות ליום ההוא לחש על אוזניי, קולו מתוק ונאמן.
הייתי בתרמית, שיחקתי את בת הכלה המאושרת. כשנעשתה השקטת שלו, לקחתי את המחשב שלו, הזנתי את הסיסמה 777777 הוא אמר שאין סודות בינינו. פתחתי את תיבת הדואר שלו. מצאתי חורבן. הודעות עם חמש נשים כל אחת קיבלה את אותו השבח: את האחת שלי, שמש שלי, חלום על העתיד שלנו. הוא ביקש כסף: השקעה בסטארטאפ, קושי זמני בעסק, שותפים נופלים, צריכים עזרה דחופה.
צילומי וידאו הוא מחבק נשים שונים, במקומות שונים, מחייך. כל הפנים שלו איתי שלי.
מצאתי קובץ חשבונות. טבלה מדויקת: שם סכום סטטוס. רונית 350,000 . סבתא 200,000 . נעמי 150,000 . ירית 250,000 . אודיה 70,000 . סך הכול 1,120,000 .
זה היה תכנון עסקי מדויק של הונאת נשים חמודות.
סגרתי את המחשב, שכבתי לידה, מביטה בתקרה. תישן, נוכל שקרן. תישן בשקט. זאת הייתה הלילה האחרון שלו במיטה שלנו.
בבוקר הבא, שיחקתי בתור האישה המושלמת ארוחת בוקר, נשיקה פרידה, חיוך רך כשאמר אני אוהבת אותך. כשהדלת נסגרה מאחורי שלו, התחלתי לפעול ברגש קר, מתוכנן.
הצעד הראשון חוקר פרטי, זקן, נמר, שקיבל את כל המידע. הוא איתר את הנשים, פגש אותן בתירוץ נוח. כל אחת, מרוסמת ומבוהלת, סיפרה את אותה סיפור פרחים, ארוחות, הבטחות, בקשות לעזרה, והיעלמות פתאומית.
רונית כהן, אמר החוקר, זה קלאסיקה של רוצח לבבות מקצועי. הוא בוחר נשים מצליחות, שמרגישות רעב רגשית, מושך אותן במנגנון מוכר, חודר אל חשבונן, נעלם עם הכסף.
הוא לא נעלם ממני, הוספתי. הוא מתכנן לנישואיי.
כי את הפרס הראשי שלו, חייך החוקר. חמש סלוני יופי, נכסים, זה פיסת חג. אחרי החתונה הוא יקבל חצי מהכל, יגרור הלוואות, ואז יימלט.
הוא היה במילים חדשות: הגש את תלונה למשטרה, עכשיו, עם כל העדויות. כך עשיתי קיבלתי שלוש נשים, הזמנתי אותן למפגש בחדר האישי של הסלון שלי. ארבע נשים, כולן זרות אחת מהשנייה, קשורות באותו גבר. היה מבוכה, כאב ושפלה, אבל גם כוחות.
חשבתי שהוא מתנה של גורל, אמרה סבתא, אשה בת ארבעים עם עיניים חכמות. אחרי גירושין לא האמנתי באף אחד, והוא רק חימם את הלב שלי.
הוא מקצוען, הוסיפה אלונה, בעלת סוכנות מודלים צעירה. הוא יודע פסיכולוגיה, יודע מה לומר, איך להיראות.
כתבבוקר שלפני משפטו, האור שבחלון סילק את הצללים, ואני חייכתי לאורית, יודעתי שהיום נפתח פרק חדש של תקווה ושל ניצחון לכל מי שמאמינה באמת ובאהבה.
