— תקשיב, שכן, מזמן לא ראיתי את החתול שלכם במבואה. מה שלומו בכלל? חי ובריא?
השכנים, כששמעו על החתול, פתאום התעוררו והתפשטו בחיוך:
— הוא נעלם לפני כמה ימים. וברוך השם!
— למה ברוך השם? — נתן ניסה לשאול כך שהקול שלו יישמע רגוע. למרות שבפנים הכל בער בו.
*****
בשבועיים האחרונים נתן שם לב שהשכנים שלו התחילו לזרוק את החתול הביתי שלהם למבואה. כן, הם פשוט לוקחים אותו בעורף וזורקים אותו.
לפעמים זה הבעל. לפעמים האישה.
ולפעמים…
…החתול האומלל הזה עף לו מול הפרצוף.
— תיזהרו! — העיר נתן לשכנה שלו. אבל היא אפילו לא רצתה לשמוע.
במקום להתנצל על ההתנהגות שלה, האישה הביטה בו במבט עויין וסגרה את הדלת.
ליתר דיוק — טרקה אותה בעוצמה כזאת שהזכוכיות במבואה רעדו, וביסודות הבניין, כנראה, נוצר סדק מיקרו אחד או שניים. בהתחלה נתן חשב בתמימות שהשכנים המוזרים שלו פשוט משחררים את החתול לטיול או מלמדים אותו לצאת לבד.
אבל אחרי זמן מה הבין שזה עונש על איזו עבירה.
כלומר: עשה משהו — צא למבואה.
לפעמים מבוהל, לפעמים עצוב מאוד, החתול ישב במשך שעות על גרם המדרגות של הקומה הרביעית ליד דלת מצופה בעור חום, וחיכה שיסלחו לו ויכניסו אותו חזרה.
והבעלים, כמובן, סלחו לו. ולקחו אותו חזרה הביתה, אבל זה לא קרה מיד.
ואם הוא התחיל ליילל או לגרד את הדלת, הוא קיבל מיד מטאטא מהגברת.
נתן ראה במו עיניו איך זה קורה.
הוא בדיוק עלה במדרגות (המעלית במבואה שלו לא עובדת כבר חצי שנה) וכשהגיע לקומה הרביעית, הבחין בחתול המוכר. אפילו רצה לברך אותו, אבל…
…החתול באותו רגע לא שם לב לנתן.
הוא יילל בקול רם וגירד את הדלת בציפורניו.
החתול显然 רצה להיכנס הביתה, אבל מכיוון שלא נתנו לו להיכנס, הוא החליט להזכיר לעצמו בצורה הפשוטה הזאת.
בדירה נשמעו צעדים, ואז הדלת נפתחה בפתאומיות, והגברת בחלוק בלוי, בלי מילה, היכתה את החתול במטאטא בכוח וסגרה את הדלת מיד.
זה קרה כל כך מהר שנתן אפילו לא הספיק להגיד משהו. והיה לו מה להגיד…
…הוא רצה לבייש את האישה שמתנהגת בצורה כל כך מכוערת כלפי חיית המחמד שלה.
— מה, קיבלת חזק, חבר? — שאל נתן כשהוא ניגש לחתול.
החתול הביט בנתן בעיניים עצובות, אבל במבט שלו הייתה גם תודה — על זה שלפחות מישהו שם לב אליו.
החתול נזרק למבואה על כל עברה קטנה.
יום אחד נתן שמע את השכנה צועקת על כל הדירה: “אוי, אתה כזה! שוב הפלת אגרטל! יוסי, גרש את החתול מיד. שידע איך לקפוץ על שולחנות!” — ואחרי דקה הדלת נפתחה מעט, ומתוכה הופיעה יד שעירה של גבר, שהחזיקה בחוזקה את החתול בעורף.
אחר כך האצבעות נפתחו, החתול נפל על גרם המדרגות, והדלת נסגרה מיד. החתול קם והתיישב מול הדלת — לחכות שיסלחו לו ויכניסו אותו חזרה הביתה.
ונתן רק הניד ראשו בחוסר הסכמה. הוא לא הבין שיטות חינוך כאלה.
נתן ליטף את החתול והלך הביתה.
והחתול המשיך לשבת במקום אחד עם הבעת עצב אוניברסלי על פניו המשופמות.
נתן לא היה אדם סנטימנטלי במיוחד, אבל התמונה הזאת נתקעה בו כמו קוץ.
“איך אפשר להתייחס ככה ליצור חי?” — הרהר. לאחר זמן מה, כשנתן עבר ליד, הוא האט את צעדיו בכל פעם, והחתול, שזיהה אותו, התחיל לגרגר בשקט — בברכה ובחנופה קלה.
לפעמים נתן התכופף לידו, גירד אותו מאחורי האוזן, והחתול, עוצם עיניים, הציב את ראשו מתחת לאצבעותיו, ואז נגע באפו הלח בכף ידו.
החתול היה חם, חי וכל כך בוטח, וזה גרם לנתן להרגיש רע מאוד.
הוא לא הבין בשביל מה חתול כל כך חמוד קיבל בעלים כל כך חסרי לב. למה, בכלל, הם לקחו חיה אם הם לא אוהבים אף אחד חוץ מעצמם? “אנשים מוזרים, באמת.”
ויום אחד, כשוב פגש את החתול במבואה, נתן החליט בתקיפות: אם האנשים האלה יזרקו שוב את החיה למבואה, הוא יעשה משהו. מספיק להתעלל בחיה המסכנה.
הוא לא ידע מה בדיוק יעשה, אבל הרגיש שהוא חייב להתערב, אחרת זה לעולם לא ייגמר.
היום שבו סבלנותו של נתן סוף סוף התפוצצה הגיע ביום שישי, כשהוא חזר הביתה כועס במיוחד.
בעבודה הוא רב עם עמיתים, בתחבורה הציבורית אנשים דחפו ודרכו לו על הרגליים, וגם בחוץ ירד גשם דק ומעצבן מהבוקר. בקיצור, מצב הרוח שלו היה על אפס. אולי אפילו מתחת לאפס.
כשעלה במדרגות, נתן שמע כבר מהקומה השלישית את ה”מיאו-או” המוכר והמתחנן.
החתול, כמו תמיד, ישב נאמנה ליד דלתו, אבל לא הכניסו אותו הביתה.
ובמבואה, דרך אגב, היה די קר. לא חודש מאי בחוץ, כמו שאומרים. נתן עצר על גרם המדרגות והביט מהורהר בחתול, שכשראה אותו, כהרגלו, החל לגרגר והלך לקראתו.
ואז — באם!
וכל הבעיות של היום הזה נראו לנתן ברגע אחד כזוטות. הנה לחתול יש בעיות.
איזה? עצומות! מתייחסים אליו כמו לחפץ. כמו לצעצוע. מה יכול להיות נורא יותר?
נתן הקשיב לשקט מאחורי דלת העור. לאף אחד לא היה אכפת מהחתול הזה.
והוא מאוד רצה ללמד את שכניו לקח.
— זהו, מספיק, — אמר נתן בקול, בעצמו מופתע מהנחישות שלו. — בוא איתי.
הוא התכופף, הרים את החתול על הידיים.
החתול מיד גרגר חזק יותר והתחכך בראשו במעילו הרטוב, מותיר כתמי צמר.
ואז הם עלו לקומה השביעית, שם גר נתן.
הוא לקח את החתול רק לכמה ימים.
“שיפחדו הבעלים, שיחפשו, ידאגו. יבינו שאי אפשר לעשות ככה…” — חשב נתן כשהוא נכנס לדירה. החתול הסתגל בבית במהירות מפתיעה. הריח פינות, קפץ לספה, הסתובב, בחר מקום, והתכרבל ככדור על השמיכה, מביט בתודה אל מצילו.
ובעוד החתול נח, נתן, למרות הגשם הדק והמעצבן והעייפות, רץ לחנות החיות הקרובה, קנה לחתול את האוכל הטוב ביותר לחתולים, “ציוד שירותים” וגם צעצועים — למקרה שהדייר הפרוותי ישתעמם כשהוא לא בבית.
למחרת, בשבת, נתן ניגש כמה פעמים לדלת הכניסה, פתח אותה והציץ החוצה למבואה.
והופתע מאוד לגלות שבמבואה היה שקט מאוד.
אף אחד לא הלך בקומות, לא קרא לחתול בשם (דרך אגב, איך קוראים לו, נתן מעולם לא ידע), לא תלה מודעות.
הסתבר שאף אחד לא חיפש את החתול האבוד. וזה היה מוזר. מוזר מאוד…
נתן חזר לדירה, הביט בחתול ומשך בכתפיו.
וזה מצידו נמתח בעצלתיים על הספה ואפילו לא חשב לבקש לצאת.
— תקשיב, אולי אתה רוצה לחזור למבואה? — שאל נתן ביום ראשון, מצביע על הדלת. — אני לא עוצר אותך. לך אם צריך.
החתול הביט בדלת, העביר מבט לנתן, והתחיל ללקק את כף רגלו בהפגנתיות.
אחר כך קם, ניגש והתחכך ברגלו.
התשובה הייתה ברורה יותר מכל מילים. נתן סגר את הדלת, חייך והרים את החתול על הידיים.
הם הלכו למטבח לאכול ארוחת בוקר, ואחר כך לחדר — לצפות בטלוויזיה. הרי זה סוף שבוע. החתול שכב על ברכיו וגרגר כמו טרקטור קטן, ובדירה בפעם הראשונה מזה הרבה זמן היה באמת נעים.
אחר כך הגיע יום שני. החתול עדיין לא היה מבוקש.
ונתן החליט שלא יחזיר אותו לבעלים כרגע.
הדבר היחיד שהטריד אותו היה שהשכנים עלולים להאשים אותו בגניבה.
למעשה, הוא גנב רכוש של מישהו אחר. חי, עם כוונות טובות ורק למטרות חינוכיות, אבל גנב.
נתן דמיין תרחישים אפשריים: השכנים יזעיקו משטרה, יאשימו אותו בגניבת רכוש, יצטרך להסביר הכל, להתנצל. ייתכן שלא יבינו את המניעים שלו.
המחשבה הזאת קדחה במוחו ולא נתנה לו להירגע עד הסוף. לכן כל היום, כשהיה בעבודה, נתן היה על קוצים ובדק constantly את הטלפון — האם התקשרו אליו. אבל באותו יום לא היו שיחות שלא נענו.
וכשנתן חזר הביתה בערב — הוא ראה את השכן שהולך לזרוק זבל.
בשקית השחורה לא נראה כלום, אבל לפי המתאר, בפנים היה משהו שדומה מאוד לארגז חול לחתול.
נופף לשכן שיעצור, וכשהתקרב, נתן שאל אותו בשוגג:
— תקשיב, שכן, אני מזמן לא ראיתי את החתול שלכם במבואה. מה שלומו בכלל? חי ובריא?
— למה ברוך השם? — נתן ניסה לשאול כך שהקול שלו יישמע רגוע.
— האשה רצתה לקחת אותו לבית במושב ולהשאיר אותו שם. נמאס לה, היא אומרת, צמר בכל מקום, צורח בלילות, מפיל אגרטלים. ושם, כאילו, ילכד עכברים. לפחות איזו תועלת ממנו. ואני לא רוצה לנסוע למושב בכלל. ראשית, רחוק. ושנית, האשה תכריח אותי לעשות שם משהו בכל מקרה. אז ככה החתול נעלם לבד, ואני לא צריך לנסוע לשום מקום. אני שמח כל כך שאתמול שתיתי אפילו שני ליטר בירה. חג.
— ואתם לא מרחמים על החתול בכלל? מה אם קרה משהו?
— על מה לרחם? זה לא אדם. תקשיב, למה אתה שואל עליו? — השכן צמצם עיניים בחשד קל והביט בנתן.
— סתם, שאלתי… — ענה נתן מהורהר, ואז בלי להיפרד, פנה במהירות לכיוון המבואה.
בתוך נתן הכל בער מזעם.
“למושב, אומרת… בסוף אוקטובר. להביא ולהשאיר שם את החתול למוות בטוח. ובלי שמץ של חרטה. אפילו שמחים ש’הוא נעלם לבד’ ושחרר אותם מהצורך לנסוע ולהתלכלך”.
הוא דמיין לרגע את החתול הטוב והבוטח הזה, יושב על המדרגה של בית כפרי ריק (או אפילו מתחת לגדר) ומחכה שיחזרו אליו.
מחכה באותה נאמנות ומסירות כמו שעשה מתחת לדלת במבואה. עבור שכניו, החתול היה חפץ שלפעמים משמח, לפעמים מפריע, ואם הוא מפריע יותר מדי, מוציאים אותו החוצה.
קודם למבואה לכמה שעות, אחר כך למושב לנצח.
כשנתן עלה לקומה השביעית ונכנס לדירה, וראה שהחתול מחכה לו בנאמנות ליד הדלת, מיד התחמם לו בלב.
והוא גם הבין לפתע שעשה הכל נכון…
נכון שגנב את החתול מאנשים כל כך חסרי לב, שהתכוונו בסוף הסתיו לקחת אותו למושב ולהשאיר אותו שם.
נתן חייך, הרים את החתול על הידיים, והם הלכו למטבח להכין ארוחת ערב.
ואחרי ארוחת הערב — שכבו על הספה וצפו בטלוויזיה.
ליתר דיוק — נתן צפה, והחתול פשוט היה שם. לפעמים התהפך על צד אחד, לפעמים על אחר. הנה החתול שוב זז, אבל הפעם התהפך על גבו והציג את בטנו בביטחון — החלק הפגיע ביותר שלו. הוא עשה זאת בלי לחשוב. כי הוא כבר לא פחד.
כי בית אמיתי הוא לא רק גג מעל הראש ולא רק קערה עם אוכל לחתולים.
בית אמיתי הוא מקום שבו אתה לא צריך לזכות בזכות להיות.
ושם אוהבים אותך. סתם ככה. על עצם קיומך.
