נס של סוף שנה – פֵּטְיָה, תסביר לי בבקשה, איך שכחת?! הזכרתי לך כמה פעמים בבוקר וגם שלחתי לך הודעה! – אמרה ענת במבט מאוכזב לבעלה. הוא עמד במבוכה בכניסה למטבח ומשך בכתפיים. – אני בעצמי לא מבין איך זה קרה, ענת… פשוט ברח לי מהראש, – ניסה פֵּטְיָה להצדיק את עצמו. – ומה עם הטלפון? – את ההודעה שלך בכלל לא ראיתי, לא הוצאתי את הטלפון מהכיס… ענת התחילה להתעצבן. – כלומר, לסוללה החדשה לרכב לא שכחת לדאוג, אבל על המתנה לבת שלנו שמתחת לעץ – בדיוק את זה שכחת?! – שכחתי… פשוט חנות הרכב נסגרת בשמונה, מיהרתי ושכחתי מהכול. סליחה. – לפעמים נדמה לי, פֵּטְיָה, שהגרוטאה שלך שווה לך יותר ממשי שלנו, – אמרה ענת באנחה מביטה בשעון – חמש דקות לאחת-עשרה בלילה. הזמן מאוחר, בחוץ לילה – ואין כבר איך לתקן. וזה הכי כואב – כשאין מה לעשות, התחושה אפילו יותר גרועה. – ענת, למה את מדברת שטויות? אני אוהב את משי, ואת יודעת את זה. ככה יצא… שכחתי… לכולם זה קורה, לא? – לי זה לא קורה, פֵּטְיָה! – רצתה כבר לצעוק, אבל שמרה על קול שקט כדי שמשי לא תשמע. הוא ניסה לחבק את ענת, להרגיע, אבל היא התרחקה ממנו והתחילה להעביר סלט לשוקית. “לחצי יום עבדתי על הסלט הזה, כדי לשמח אותו – והוא… הוא שכח את המתנה לבת שלנו!” – הרגשתי שאני צריכה לעשות הכול בעצמי, – המשיכה ענת בלחש. – אבל סמכתי עליך, פֵּטְיָה. חשבתי שאתה אחראי. – ענת, אני יודע שאני אשם, אבל אם חושבים על זה – לא קרה שום דבר נורא, – ענה פֵּטְיָה. – אז לא תהיה מתנה מתחת לעץ. נגיד למשי ש… – שמה בדיוק, יקירי? מה נגיד לה? שאצל אבא שלה יש כבר אלצהיימר בגיל 35? או שלקנות מצבר היה לו יותר חשוב? – נגיד שלסבא חורף יש השנה הרבה לחץ, אז הוא לא הספיק להגיע. מחר בבוקר אני אקנה לה מתנה. אתן לה חגיגי, כאילו מסבא חורף. – איפה תקנה? מחר רוב החנויות סגורות. אולי רק מכולת פתוחה… אה, פֵּטְיָה… את תסכולה של ענת אפשר להבין. מאז שנולדה משי, נולד אצלם מנהג: בלילה של 31 בדצמבר, מיד אחרי חצות, כולם יחד פותחים מתנות מתחת לעץ. הכי אהבה את המנהג הזה משי, ילדה מתרגשת, שמאמינה עדיין בסבא חורף, בקסמים ובנִסים של השנה החדשה. והנה גם הערב משי הציצה שוב מתחת לעץ, אולי המתנה תופיע לפני חצות, ומדברת עם אמא בהתרגשות: מה סבא חורף יביא לה השנה? “הלוואי ואקבל אופניים כמו של יונתן מהכניסה השנייה. אבל גם רולרבליידס זה יהיה מוש.” ענת חייכה; היא ביקשה מפֵּטְיָה שיקנה רולרבליידס. בדרך כלל ענת הייתה בוחרת למשי את המתנה, אבל היום היה לפתח קריאה דחופה לעבודה, והיא החליטה לסמוך עליו – שיעבור לקנות בדרך. פֵּטְיָה חזר אחרי שמונה בערב, וכשעוד שעתיים ענת שאלה בְּקְנוניה על המתנה, פתאום נזכר – לא קנה דבר… – ענת, בואי לא נהרוס את האווירה ביום כזה, – התחנן פֵּטְיָה, ניסה לעודד ולחבק אותה. – נשבע שאני לא עשיתי בכוונה. זה פשוט קרה. רוצה שאדבר עם משי בעצמי ואסביר לה? ענת לא ענתה. היא המשיכה לערוך את השולחן, דמעות זולגות על לחייה. “איך אפשר לשכוח מתנה לילדה?” עד לרגע האחרון קיוותה שפֵּטְיָה החביא איפשהו את הכָּרת, אבל כבר הכול היה סגור… – לעזור לך? – הציע פֵּטְיָה. – תודה, כבר עזרת… באותו רגע נכנסה משי המאושרת, שסיימה לראות את כל הסרטים של השנה החדשה: – אמא, אבא! עוד פחות משעתיים לחצות! בקרוב סבא חורף יביא לי מתנה! ענת שלחה מבט כעוס לבעלה – ואז במהירות הפנתה מבט כדי שמשי לא תרגיש. לא רצתה לקלקל את החג. ובכל זאת – כבר עלה במוחה רעיון: תשאיר מעטפה עם כסף מתחת לעץ ועליה כתוב “למשי – לרולרבליידס”. ברור שזה לא בדיוק מה שהיא ציפתה לו בלילה כזה – אבל עדיף מכלום. אולי זה יעבור בשלום… ***** בשעה אחת-עשרה כל המשפחה ישבה לשולחן. פתאום דפיקה בדלת. – פֵּטְיָה, הזמנת מישהו? – שאלה ענת מופתעת. – גם אני לא, אולי שכנים? אלך לבדוק, תכניסי משקה לכוסות בינתיים. הוא פתח – ולפתע ראה לנגדו גבר מזוקן במעיל אדום קרוע. לא ממש דומה לסבא חורף, יותר נראה הומלס. – מה אתה מחפש? טעית בדירה או שבאת לבקש כסף? תדע שלא תקבל ממני אגורה, הרי בכל מקרה זה ילך לאלכוהול… – לא, לא, לא צריך כסף, – ענה העלום. “באמת? הוא אומר שהוא לא במצוקה?” פֵּטְיָה חשב שזו הלצה. אבל, במקום לבקש כסף, הוא שלף גור חתולים קטן מתחת למעיל: – מצאתי חתלתול בכניסה. אולי הוא שלכם? – סליחה, פעם ראשונה שאני רואה אותו. ואין אצלנו חיות בבית… – אולי תרצה לאמץ? אם יש לכם ילדה, היא תשמח להשאיר אותו. פֵּטְיָה התכוון כבר לסרב – “הבין שהוא מנסה ‘להעביר’ עלי גור” – אבל כששמע שהוא עומד פשוט לזרוק אותו לפח, אחזה בו רחמים. – תביא אותו הנה! אל תעז! הזר חייך חיוך טוב-לב ויצא לדרכו. ***** כשחזר לדירה, חיכו לו ענת ומשי בדאגה. – איפה נעלמת? – הכול בסדר, – חייך, מסתיר את החתלתול מאחוריו ומתפלל שלא יתחיל ליילל. ידע – אם ענת תגלה ברגע כזה מה הוא הביא – מישהו עוד ימצא את עצמו בחוץ, ואם זה יקרה זה לא בהכרח יהיה רק החתול… – מי היה בדלת? – אה, זה רק ויקטור מהקומה החמישית, התייעץ איתי על מצברים לאוטו… – טוב, רציתי כבר לדעת… תשטוף ידיים, תבוא לשולחן, עוד רגע חצות! – חמש דקות ואני בא. רצה להחביא את החתול ולא ידע איפה. במרפסת קר, בשירותים מסוכן – נשאר הסלון. – פֵּטְיָה, קר לך להרים כוסית?! – כבר בא! הכניס את החתלתול למטה בארון והשאיר סדק קטן לאוויר – ורץ לשולחן. ***** – שנה טוֹבה! – נשמעו קולות מהרחוב. גם פֵּטְיָה בירך את אשתו ובתו, איחל בריאות ומזל. משי רצה לסלון – ענת נזכרה פתאום ששכחה את המעטפה, רשפה מבט לעבר פֵּטְיָה – “בגללך!” – עכשיו אתה תצטרך להרגיע את הבת… אבל משי, ברגע שאבדה אותה, צעקה בהתרגשות: – אמא, אבא! תבואו מהר! מה שסבא חורף שם לי מתחת לעץ! רצו לראות – וגילו: חתלתול קטן לבן מתחת לעץ. – כל כך רציתי חתול! סבא חורף הגשים לי חלום! אקרא לו שלגון! משי חיבקה את החתול הקטן, ענת סקרה את בעלה: – זה מה שעשית? – ענת, אל תכעסי. אני אסביר… – לכעוס? על מה? תראה כמה היא מאושרת. היית צריך להגיד לי שאתה מתכנן הפתעה, כמעט בכיתי סתם בגללך… – היא חיבקה אותו ונשקה לו. ופֵּטְיָה, מופתע, לא האמין כמה בקלות יצא מזה. באמת אומרים – בחג הזה קורות נסים: הבת מאושרת, האישה רגועה – וכל זה בזכות חתלתול לבן אחד… נזכר פתאום בהומלס. – ענת, תקשיבי רגע… לחש באוזנה, היא הנהנה בהסכמה. ***** – נו, יגאלי, – אמר מיכאל המזוקן לחבירו על הספסל. – כל הגורים מצאו היום בית. אפשר סוף סוף לחזור למחסה, שלא יסגרו לנו. – יפה עשית עם הקטע של הפח אשפה, – חייך יגאלי. – רק ככה מי שלא אכפת לו לא ירים אותם… – בדיוק. הם ישבו בחוץ, והיום, בניגוד לרגיל, אף אחד לא גירש אותם; להפך – איחלו להם חג שמח. ופתאום פֵּטְיָה רץ אליהם, מנופף בידו ועם שקית בידו. – חג שמח! אני ואשתי הבאנו לכם שולחן חג. – תודה, באמת לא צפינו לזה. – וממני – בקבוק שמפניה. שתשתו לחיים. – עכשיו נוכל גם אנחנו לחגוג, – שמחו בחום. פֵּטְיָה כבר פנה ללכת, ואז הסתובב: – איפה אתם חוגגים, אם אפשר לשאול? – פה לא רחוק, במקלט. שם חמים עכשיו. – תקשיבו – בואו אלי. כעבור חמש דקות נכנסו עם פֵּטְיָה למוסך שלו: – שימו לב – יש פה ספה, יש תנור, ושולחן – יותר נעים מאשר מרתף. ואני אוציא את הרכב – יהיה לכם מקום. – לא צריך, נסתדר… – עזבו. שיהיה לכם נעים. וכן – לא מאבדים שליטה, כן? – באמת, רק הרמת כוסית. – יופי. מאמין לכם. מחר אבוא – אולי אצליח לעזור לכם באמת… – לא צפוי בכלל, – מלמל יגאלי. – נכון, – הסכים מיכאל. ככה נראתה הלילה ההיא – באמת לילה חדש של נסים וחסד.

Life Lessons