הוכנסו אותי על כסא גלגלים לתוך מסדרון בית החולים שיבא בתלאביב.
לאן? שאלה אחת מן האחיות את השנייה.
אולי לחדר פרטי, אולי לחדר משותף?
למה משותף אם יש אפשרות פרטית?
הן הביטו בי בעיניים מלאות רחמים. אז הבנתי שמחלקים חולים שבסוף דרכם אל החיים למקומות נפרדים, כדי שלא יראו אותם אחרים.
הרופא אמר לחדר פרטי, חזרה האחות.
הרגשתי שחרור. כשהתיישבתי במיטה, נעלמה התחושה של צורך ללכת לשום מקום; כבר לא הייתי חייב דבר לאף אחד. הרגשתי ניתוק מהעולם סביבי, ולבסוף לא אכפת לי מה קורה שם. לא היה לי שום עניין במי ומה שמסביב. קיבלתי רשיון למנוחה. נותרתי לבד עם עצמי, עם נשמתי, עם חיי. הבעיות נעלמו, ההמולה נחלפה בדממה; כל הרעש שהייתי חווה ברגע אחד נראה זעיר מול הנצח.
ואז, סביבי התנפחה החיים האמיתיים! כמה יפה זה: שירת ציפורים בבוקר, קרן שמש זוחלת על הקיר ליד המיטה, עלי זהב של עץ שמרפרף אל החלון, השמיים הכחולים של סתיו, רשרוש העיר המתעוררת קולות מכוניות, ציפצופי נעליים על האספלט, רשרוש עלי נופלים אלוהים, איזו פלא החיים! רק אז התחברותי אליהם.
טוב, זה מה שיש, אמרתי לעצמי. נותרו לי כמה ימים ליהנות ולחבב אותם בכל הלב.
התחושה של חופש ושמחה שעטפה אותי קראה לי אל ה׳, שהיה כבר קרוב אליי.
אדוני! קראתי בשמחה. תודה שהבאת לי את ההבנה כמה החיים יפים ואיך יש לאהוב אותם. גם אם זה לפני המוות, גיליתי כמה נפלא לחיות!
הייתי מלא שלווה ושמחה. העולם סביבי נצנץ באור של אהבה אלוהית, כאילו האור הזה הפך לאמיתי ולחיי. הרגשתי שכל מה שראיתי נעטף באור הזה ובאנרגיה. אהבתי!
החדר הפרטי והאבחנה לויקמיה חריפה בשלב הרביעי יחד עם מצב בלתי הפיך של הגוף, היו לא פחות ממטפחת. החולים שנמצאו במצבי קץ קיבלו טיפול מיידי והמשפחה קיבלה אפשרות להזמין קרוב לצורך הלווייה, והקהל של קרובי המשפחה מצטבר סביבי ברגעי הפרידה. הבנתי מה קושי של המשפחה: על מה לשוחח עם אדם שבקצה? ההצחוק שלי מהפנים המבולבלות שלהם היה מרפא. שמחתי: אם עוד אראה אותם כולם! בעיקר רציתי לחלוק אהבה איתם. הצחתי וסיפרתי סיפורים משעשעים; כולם חזרו לצחוק, והפרידה הייתה באווירת שמחה.
בערך ביום השלישי נמאס לי לשכב, אז הלכתי להסתובב בחדר ולשבת ליד החלון. פתאום הרופא נגש אלי, מביע זעם כשאמרתי שאני לא אמור לקום.
זה ישנה משהו? שאלתי.
לא, הוא נבוך, אבל אסור לך ללכת.
למה?
בדיקות הדם מראות את המצב. אתה לא יכול לשרוד וכעת התחלת לקום.
עברה תקופה של ארבעה ימים. לא מתתי, אלא אכלתי בננות בתיאבון והרגשתי טוב, בעוד הרופא היה מבולבל, הבדיקות לא השתנו, והדם היה ורוד עד מאוד, והפניתי את מבטי אל הטלוויזיה באולם. הרופאה נראתה עצובה; אהבה דורשת שמחת הסובבים.
דוקטור, איך היית רוצה לראות את תוצאות הבדיקות?
לפחות כך, היא ניסחה במילים ובמספרים שלא הבנתי, קראה בקול רועם ויצאה.
בבוקר השעה תשע, היא התפרצה לחדר בצעקה:
איך אתה עושה זאת?!
מה אני עושה? חזרתי.
הבדיקות! הן בדיוק כמו שכתבתי.
אהה איך אדע? ואין מה שזה משנה?
הצחוק אפף. עברו אותי לחדר משותף. המשפחה כבר נפרדה ולא חזרה. בחדר היו עוד חמש נשים, ששכבו מברק קיר, בחשכה ובשתיקה, מתים באיטיות. שלש שעות עברו, אהבתי החלה לחנוק; היה צורך במשהו דחוף.
הורדתי מתחת למיטה אבטיח, חיבקתי אותו לשולחן, חיתכתי וקרבתי בקול רם:
אבטיח מרגיע בחילות אחרי כימותרפיה.
ריח של תקווה התפשט בחדר, והחברות שלי נמשכו בעדינות אל השולחן.
באמת מרגיע? שאלה אחת מאחורי החלון.
כן, אישרתי בידיעה.
האבּטיח קראק בקול רם.
באמת, זה עבר, אמרה אחרת שנטעה ליד החלון.
גם לי גם לי, חזרו האחרות בהתרגשות.
הנה, אמרתי מרוצה, והמשכתי לספר סיפורים מצחיקים.
בשעה השנייה בלילה, האחות נכנסה והקינה:
מתי תפסיקו לצחוק? אתם לא נותנים לכל הקומה לישון!
שלושה ימים אחרי, הרופאה בקול מתלבט ביקשה ממני:
אפשר לעבור לחדר אחר?
למה?
בחדר הזה כולם השתפרו, ובחדר השכן הרבה במצב קשה.
לא! קראו החברות. לא נוותר.
לא נוותרו. רק אנשים מחוץ לחדר הגיעו לשבת, לדבר, לצחוק. והבנתי מדוע: בחדר שלנו חיה האהבה. היא עטפה את כולם והפכה את האווירה לנעימה ושקטה. במיוחד חיממתי את נערה בת שש עשרה עם כיסוי ראש לבן קשור בקצה אחורי, שמזכיר ארנב. הייתה לה סרטן בלימפה, ובתחילה לא חייכה. אך אחרי שבוע היא חייכה ברעד ושמחה. כשהיא סיפרה שהתרופה הפכה, ארגנו חגיגה והציבנו שולחן משובח.
הרופא המשמר הביט בנו בפליאה, ואז אמר:
שלושים שנה אני עובד כאן, ולא ראיתי דבר כזה.
הוא הסתובב והלך, והשאר צחקו לזמן רב, זוכרים את הבעות הפתעות שלו.
קראתי ספרים, כתבתי שירים, הסתכלתי מהחלון, שוחחתי עם החברות, הלכתי במעברים, ואהבתי כל דבר שראיתי: ספר, חברה, מכונית בחצר, עץ עתיק קיבלו אותי ויטמינים. היה צורך להזריק. הרופאה כמעט לא דיברה איתי, רק הסתכלה מוזרה כשעברו, שלושה שבועות אחר כך לחשה לי:
המוגלובין שלך גבוה ב20 יחידות מהנורמה. אל תעלה יותר.
לא ניתן לאשר את האבחנה. אתה מתרפא, אף על פי שאין לך טיפול!
כאשר שחררתי, הרופאה אמרה:
חבל שאתה עוזב, יש לנו עוד רבים במצב קשה.
החדר שלי שחרר את כולם, ושיעור המוות במחלקה ירד בשלושים אחוז. החיים נמשכו, אך המבט עליהם השתנה, והמשמעות הפכה לפשוטה:
צריך רק ללמוד לאהוב, ואז המשאלות מתגשמות אם הן נרקמות באהבה. אם לא תטעה, לא תחמוש, לא תחמוד ולא תתגעגע.
זה כל כך פשוט!
בגלל שהאמת היא שה׳ הוא אהבה!
צריך רק לזכור זאת ולשתף אחרים.
שיהא אהבתו של השם תמלא את כולם ואת כל העולם!
