נסעתי בכביש 6 קרוב ליער בן שמן, הכל כזה ישראלי חורף אמיתי, אם בכלל יש דבר כזה בארץ: אפור, גשם פה ושם, ערפל, אפס שלג. הדרך ריקה כמעט, אפילו משאית של שטראוס לא רואים. אז הדלקתי את הגלגלצ, פתחתי חלון קטן כדי להעיר את עצמי מהמחשבות, והתחלתי להרהר דברים של יום חמישי כזה.
ופתאום בלמים צורחים מלפניי.
היונדאי מקדימה עשה ברקס בלתי הגיוני. רציתי לגמגם איזה “יא וואלי”, אך תוך שנייה רגל ימין שלי נוחתת בכל הכוח על הברקס. רבע נס, ולא התרסקתי בו. הלב ירד אל הבטן ועשה שם סיבוב בגלגלון.
מה הולך פה, אלוהים אני ממלמלת, מרימה עיניים כדי להבין מי המשוגע.
ואז אני קולטת למה עצר.
על הכביש עמדו תנים. לא אחד, לא שניים כל השבט מהשומרון. הם יוצאים מהיער בלב שלם, כאילו באו להפגנה מול הכנסת. אפור על אפור, שועלים קטנים עם עיניים בוהקות שתופסות כל פול ספיד ממנורות האוטו.
הקפאתי. תנים התחילו להתקרב לרכב.
אחד מהם עוצר לי מול השמשה, מסתכל לי ישר בלבן של העין. הרגשתי שהוא יודע עליי הכל, אפילו למה פספסתי את המכירה בשוק מחנה יהודה בשישי. לא הצלחתי להסיט את המבט. רק הסתכלנו, אני והוא, מלא זמן שמתמשך יותר מתור לסופר.
ניסיתי לנסוע אחורה. במראה אני קולטת אין לאן. מוקפת. תנים גם מאחורה, גם על השוליים, אפילו בצד, מתגנבים בין האיקליפטוסים. הרכב שלי נהפך לאי בלב מדבר תנים.
נגמר לי האוויר. ידיים רועדות. מחזיקה את ההגה עד שהאצבעות לבנות כמו חלבה. ואז, בום אחד התנים מזנק, ישב לי על המכסה. כפה אחת על המתכת, טפרים מתכתבים בסטקטו. דוחף את הראש אל השמשה, מפיק קולות מהמעמקים, כאלה שגומרים לך את העצבים לשלולית.
צעקתי.
נסעתי בכביש 6, יער בן שמן בצד, כשהשיירה הזאת סגרה עליי, אחד התנים צנח על המכסה, וברגע שבו הייתי בטוחה שאני הולכת להופיע במהדורת החדשות קרה משהו לגמרי הזוי…
חשבתי שעוד שנייה והכל נגמר. נדחף לי רק משפט אחד בראש: “טוב, פה זה הסוף”.
ופתאום, דווקא אז מתוך היער, מגיע סאונד אחר. נמוך וכבד, לא קרקור ולא עפיפון, אלא קריאה.
כולי רעדתי הרגשתי אותה עד בקיוסק של יצחק בצומת. התן שישב עליי קפא. אוזניים מזדקפות, סנטר מתרומם, והוא בשיא ההקשבה. מאחורי העצים יוצא המנהיג.
תן־על, פי שניים בגודל ופי שלוש בביטחון עצמי, הולך בביטחון כזה של משה דיין אחרי הניצחון. עיניים של “אני כאן בשבילכם”, לא סינה, רק כוח ושקט. התייצב באמצע, מבט אחד על החבורה.
מבט אחד וכולם בשקט דממה.
התן שלי עף מהמכסה בריכוז של סיירת. אין צעקות, אין אגרסיות. כל השאר מתחילים לסגת. אחד ועוד אחד, כמו תור לשווארמה. ואז המנהיג מוציא עוד קריאה, הפעם קצרה.
ופה אני מבינה זה לא התקפה. זה פקודה.
נסעתי בכביש 6 ביער בן שמן, פתאום פגשת חבורה של תנים, אחד נחת לי על המכסה, ועכשיו כשחשבתי שאני מחוסלת, התסריט התהפך כל הכבוד לזה שמוביל.
הוא כאילו אומר להם: “תרגעו, בני אדם זה לא העניין, רכבים לא אויבים.” והם, בני השבט, מתייצבים על המסלול של רמי לוי רק פקודה אחת, והכל זורם.
אחד אחד הם פורשים, בלי דרמה, רק משמעת של פלס”ר. המנהיג האחרון להיעלם.
לפני שהוא נמס ברחוב ההדרים של היער, נעצר לשנייה, שולח לי מבט. במבט שלו לא ראיתי רוע רק שקט טורדני, ואולי משהו יותר עמוק. כאילו רוצה לומר: בינתיים הכל בסדר, פשוט תמשיכי לנסוע.
נעלם. השקט חזר.
נשארתי חסרת נשימה, אוחזת בהגה. עכשיו הרגשתי בלי המנהיג הזה, הייתי הופכת לסיפור שמתחיל בתגובות ב-Ynet ומסתיים באולפן שישי.
