נסעתי בכביש המהיר החורפי לאורך יערות בגליל, כשלפתע הדרך נחסמה על ידי להקת זאבים. אחד מהם קפץ על מכסה המנוע שלי. ברגע שבו הייתי בטוחה שסיכויי לשרוד קלושים, התרחש דבר שלא הייתי מעלה על הדעת…
כבר מאות פעמים נסעתי בדרך הזו שמחברת בין כרמיאל לצפת. יערות הברוש נמשכו משני צדי הכביש. כמעט ולא חלפו מכוניות אחרות. נרגעתי, הדלקתי שיר שקט ברדיו, ונתתי למחשבות לנדוד.
פתאוםברקס חירום.
הרכב שלפני פתאום עצר בפתאומיות. רגלי נחתה על דוושת הבלם עד הסוף, ורק בנס נמנעתי מלהתנגש בו. הלב צנח לתוך הבטן.
מה זה, אלוהים? לחשתי והרמתי מבט.
ואז הבנתי למה הנהג שלפני עצר.
על הכביש עמדו זאבים. לא אחד ולא שנייםלהקה שלמה.
הם יצאו מהיער באיטיות ובביטחון, כאילו המקום כולו שייך להם ואין מה למהר. כתמים אפורים על רקע שלג לבן. עיניהם החזירו את אור הפנסים.
קפאתי. הזאבים התקרבו אל המכוניות.
אחד מהם נעצר ממש מולי והביט בי בעיניים חודרות, כאילו קורא אותי מבפנים. לא הצלחתי להסיט את המבט. כמה שניות נצחיות עמדנו כך, מביטים זה בזו.
ניסיתי לנסוע לאחור, אבל במראה הופיעה תמונה מפחידה עוד יותר. הם היו בכל מקום: מאחור, מהצדדים, בין העציםהם הקיפו את המכונית.
הנשימה שלי השתבשה, והידיים רעדו סביב ההגה הלבן. לפתע, אחד הזאבים התמתח וקפץ.
במכה חדה הוא הופיע על מכסה המנוע, טפריו שורטים את הפח והמבט שלו מתמקד בי. הוא הניח את ראשו קרוב לזגוגית, משמיע נהמה שחדרה לעצמות.
צעקתי.
נסעתי בכביש החורפי בגליל, כשפתאום הדרך נחסמה ע”י להקת זאבים ואחד מהם קפץ לי על מכסה המנוע; וברגע שבו כבר האמנתי שהגורל נחתם אירע דבר בלתי צפוי
הייתי בטוחה שעוד שנייה הזגוגית תתנפץ, שהזאבים ייעטפו את המכונית, ולא אשוב עוד לראות אור יום. בראש חלפה רק מחשבה אחת: “זה הסוף”.
ופתאוםנשמע מתוך היער קול אחר. עמוק, כבד, לא נהימה ולא יללהקריאה.
העוצמה של הצליל הורגשה אפילו בתוך האוטו. הזאב שלפני קפא. אוזניו נזקפו. הוא התרומם, מביט אל הצד. בין הגזעים יצא בזקיפות זאב גדול במיוחדהמנהיג.
הוא היה מרשים, הלך בביטחון אצילי, ללא זדון אלא עם עוצמה של רוגע. עצר במרכז הכביש והביט בלהקה.
מבט אחדוהכול השתנה.
הזאב שעל מכסה המנוע ירד בקפיצה שקטה, ללא איום. האחרים זזו מיד, בזה אחר זה. המנהיג השמיע רשרוש עמום.
פתאום הבנתי: זה לא היה התקףזה היה פקודה.
נסעתי בכביש החורפי בגליל, כשלפתע דרך נחסמה ע”י להקת זאבים; אחת קפץ לי על מכסה המנוע, וברגע של ייאוש מוחלטקרה משהו לא צפוי…
היתה לו פקודה ברורה: “לא. בני אדם אינם טרף. מכוניות אינן אויב.” הלהקה צייתה מיד, שקט מוחלט.
הזאבים חזרו ליער בשקט, רק המנהיג עוד הביט לאחור רגע לפני שנעלם בין העצים. עיניו שידרו קרירותאך גם חוכמה אחרת, משהו שמעבר.
הוא נעלם. פשטה דממה.
נשארתי לשבת ומהורהרת, הידיים עוד רועדות. ידעתי שאילולא אותו מנהיג, הכול היה נגמר אחרת.
לעיתים בחיים, גם כשנדמה שהכול אבוד והפחד מסנוור אותנו, מופיעה דמות בעלת עוצמה שמראה דרך חדשהורק בזכות היכולת להקשיב, להבחין במה שמעבר לפחד, אנחנו שורדים ומגלים: הלב נבחן דווקא ברגעים הקשים.
