יומן, יום ראשון
נסעתי הערב בכביש 89 הגלילי, הדרך הישנה שמפלסת את דרכה בין יערות האלונים. בחוץ היה קור ירושלמי חורך, דק שבדקים על הכביש, שלג שכיסה הכל בשקט נקי. הייתי לבד כמעט לגמריהכביש ריק, רק מדי פעם רכב חולף, שקט בלילה, ברדיו התנגן שיר של יהודית רביץ והמחשבות הסתובבו בראש.
פתאום, בלי שום התרעה, נהגת במאזדה הלבנה לפניי בלמה בחדות. האינסטינקטים עבדולחצתי גם אני על הברקס בכל הכוח, והלב צנח בבת אחת. לא הבנתי מה קורהמה פתאום היא עוצרת באמצע הכביש? ואז הרמתי עיניים וראיתי בדיוק למה.
הכביש נחסם. לא על ידי פקק או משאית תקועה, אלא על ידי להקה של תנים. לא אחד, לא שנייםמשפחה שלמה. הם יצאו מהצללים שביער, פסעו בביטחון גדול, עיניהם נוצצות באור הפנסים. דממת לילה מסביב, וכל צעד שלהם הדהד בראשי. קפאתי, מחזיק את ההגה כאילו הוא יציל אותי. התנים התקרבו ישר אל הרכבים.
אחד מהם, גדול מכולם, נעצר מול השמשה שלי והביט בי. התקשיתי להוריד ממנו את המבט; היה בזה משהו קדום, מאיים, פרוע. ניסיתי לשלוף רוורס, אבל דרך המראה ראיתיעוד תנים, מכל עבר, מקיפים את המכונית. המציאות התקדרה, נשימתי כבדה, ידיי רעדו. ואז קרה בלתי ייאמןהגדול זינק בבת אחת. הוא נחת על מכסה המנוע, טפריו חרקו על הברזל, ראשו מתקרב לזגוגית, ולבבי פעם בקצב מטורף. שמעתי את קולות הנהמה שלו חודרים דרך הזכוכית, והתחלתי לצעוק, פשוט כך.
הייתי בטוח שזה הסוף. ראיתי כבר את עצמי מופיע בכותרות “נהג מהגליל הותקף ע”י להקת תנים”. ואז, בדיוק כשעברתי לגבול יאוש, קרה דבר לא צפוי.
בקול עמוק ואפל, צליל שבקע מהיער ולא היה דומה לשום דבר שאני מכירלא יללה ולא נביחה, משהו פראי ושורשיהגיע אל האוויר. אפילו באוטו הרגשתי אותו בתוכי. התן שעמד על מכסה המנוע קפא, אוזניו נזקפו, הוא פנה פתאום ליער. משם הגיח תן עצום, ממדי, הלך בוודאות של אדון המקום, זריז ורגוע. ללא מילה, במבט אחד עז ודומם, הוא סקר את הלהקה. לא היה צריך יותר מזה.
בתנועה אחת, התן שעל מכסה המנוע קפץ בחזרה לקרקע. כל השאר נסוגו אחריו, בשקט, לאט, למשמעת מלאה ונראה שהלביא אפילו לא מתאמץ. ראש הלהקה השמיע עוד נהמה קצרה, ברורה, ולא היה ספקזה היה פקודה, לא התקפה. הוא כאילו אמר: “עכשיו מספיק. האנשים האלה אינם הטרף שלנו.” כולם הקשיבו בלי לשאול שאלות.
הם פנו בזה אחר זה לאחוררק ראש הלהקה נשאר עוד רגע, עצר, הביט היישר אל עיניי. העיניים שלו שידרו רוגע נחושבלי שנאה, בלי רוע. היה שם קור כזה, ביטחון של מי שראה הכל. ואז הסתובב ונעלם בין העצים. רק שקט גלילי נותר מסביב.
ישבתי שם באוטו, עוצר את הדמעות, לוחץ את ההגה עד שפרקי האצבעות הלבינו. נשארתי עוד דקות ארוכות, נותן ללחץ לאט להתפוגג. דפדפתי בראש בכל מה שהיה קורה אם אותו תן אדיר לא היה שם.
בלילה הזה, בערבות הגליל, למדתי כמה הטבע חזק, מפחיד, וגם מלא חכמה ושליטה. לפעמים, מי שמנהל את השטח זה לא אני ולא אף אחד על הכביש, אלא מי שנותן את הפקודות מבעד לצללים.
