תקשיבי, זה היה לילה שלא אשכח בחיים. אני ונועם נסענו על כביש 90 בין טבריה וצפת, את מכירה את הדרך הכל ירוק ופתאום נפתח איזה שקט כזה, כאילו העולם עוצר. היינו שקועים בשיחה על ארוחת ערב, בכלל לא ציפינו לשום דבר דרמטי.
ופתאום, משום מקום, קופץ לכביש דוב ענק כן, דוב! ואני לא מאמינה למראה עיניי. נועם בלם בבת אחת, האוטו עשה כזה קפיצה, הלב שלי ירד לתחתונים. הדוב עומד שם, אולי מטר מהפגוש של האוטו, מתרומם על שתי רגליים כאילו הוא איזה שומר סף של הגליל. הוא פשוט עומד ובוהה בנו, לא מזיז עפעף.
הייתי משוכנעת שהוא רעב ושעוד שניה הוא מתנפל עלינו. החלונות המרימים האלה שמים בצד כל התחושה של ביטחון כולך מודעת לזה שלא באמת יש מה להגן עלייך אם הוא יחליט להתקרב.
נועם, בחיים לא ראיתי אותו ככה, העביר להילוך אחורי והתחיל לנסוע קצת אחורה, בשקט כזה, בלי לזוז יותר מדי מהר כדי לא לעצבן את הדוב. אני פשוט ישבתי קפואה, מביטה עליו לא נושמת.
ואז, בדיוק כשחשבתי שזהו זה סוף הסיפור שלי קרה משהו שלא חלמתי עליו. עץ אקליפטוס ענק, מהאלה שצומחים על שפת הכביש, התרסק פתאום עם רעש מחריש אוזניים. הוא נפל ממש קרוב אם נועם לא היה בולם, העץ היה דורס אותנו במקום. אני ונועם היינו בשוק. לא קולטת איך נשארנו בחיים. מזל של החיים, נשבעת.
ברגע שנפל העץ, הדוב קפץ כמו ילד מבוהל וחזר בריצה ליער, תוך שניה נעלם. היה שוב שקט מוחלט, כאילו כלום לא קרה. כל הזמן מאז אני תוהה לעצמי הדוב ניסה להזהיר אותנו? הוא באמת רצה לתקוף? או שפשוט נבהל בעצמו מהרעידה הזאת של העץ? אין לי תשובה, אבל המבט שהוא שלח לי, אני לא אשכח לעולם.
מי בכלל צריך דרמה בטלוויזיה כשיש לילות כאלה על כביש בצפון עם דובים, אקליפטוסים ובול עץ שזה היה באמת סנטימטר אחד מהחיים שלך?
