יומן אישי יום חורפי בתל אביב
לפעמים אני תוהה איך החיים מתגלגלים ואיך אנחנו, בני אדם, יוצרים את הנסיבות שבעקבותיהן אנחנו פועלים. שבועות שמתי לב, במיוחד בערבים החורפיים האפורים, איך תל אביב נראית כאילו מכוסה בשכבת שעמום של חורף. ואני, גדי לוין, חוזר הביתה מהעבודה. הכל שקט, כאילו הזמן עוצר, ופתאום בעודי עובר ליד סופר שכונתי ברחוב בן יהודה, אני רואה כלב יושב בכניסה. מעורב, ג’ינג’י, פרצוף עייף עם עיניים שמזכירות ילדה שאבדה מישהו.
מה אתה עושה פה? מלמלתי, אבל נעצרתי.
הכלבה הרימה את ראשה והביטה בי. לא דרשה, לא שיחלה. פשוט הביטה.
“אולי מחכה לבעלים,” חשבתי והמשכתי הלאה.
למחרת שוב אותה תמונה. וגם ביום שאחריו. כאילו נתקעה שם, חלק מהרחוב. התחלתי לשים לב אנשים עוברים, יש שמניחים לה חתיכת חלה, יש שמביאים נקניקיה.
למה את יושבת פה? שאלתי יום אחד והתיישבתי לידה. איפה הבעלים שלך?
היא התקרבה בזהירות, הצמידה ראש לרגלי.
קפאתי. מתי בפעם האחרונה ליטפתי מישהו? מאז הגירושים עוברות כבר שלוש שנים, והדירה ריקה. רק עבודה, טלוויזיה ומקרר.
נעה קטנטנה שלי, לחשתי, אפילו לא יודע מאיפה זה הגיע.
ביום שאחריו הבאתי לה נקניקיות.
שבוע אחרי פרסמתי באתר של שכונה: “נמצאה כלבה, מחפשים בית.”
איש לא התקשר.
עוד חודש עבר. חזרתי מהמשמרת אני מהנדס, לפעמים נשאר עד אמצע הלילה באתר וראיתי התקהלות מול הסופר.
מה קרה? שאלתי את השכנה מרים.
דרסה אותה מכונית, הכלבה שישבה פה כבר חודש…
הלב קרס.
איפה היא?
פינו אותה לוטרינריה בדרך בגין. שם מבקשים הון… מי ירצה לשלם על כלבה עזובה?
לא דיברתי. רץ לשם.
בקליניקה רטן הוטרינר:
שברים ודימום פנימי. הטיפול יקר מאוד, סיכוי קטן להצלה.
תטפל. אמרתי. כמה שצריך אשלם. לא משנה אם זה עשר אלף שקלים.
כששוחררה לקחתי אותה הביתה.
הדירה שלי לראשונה זה שנים התמלאה חיים.
החיים השתנו. באמת השתנו.
במקום להתעורר מהשעון, נעה נוגעת לי ביד באף, מרמזת: “קום, הגיע הזמן.” ואני קם. מחייך.
פעם הבוקר שלי התחיל בקפה ועיתון. עכשיו טיול בפארק הירקון.
מוכנה נעה? יוצאים לנשום אוויר. אמרתי והיא קיפצה בזנב שמח.
בוטרינריה סידרתי לה הכל תעודת חיסונים, שבב, הסדרתי רישום. עכשיו היא רשמית שלי. צילמתי כל אישור ליתר ביטחון.
קולגות בעבודה מופתעים:
גדי, נהיית צעיר. מה קרה?
ובאמת, הרגשתי לראשונה מזה שנים שאני משמעותי.
נעה התגלתה כנבונה להפליא. הבינה אותי מיד. כשהתעכבתי חיכתה לי ליד הדלת במבט דואג.
בערבים טיילנו המון. סיפרתי לה על הכל עבודה, אהבה, החיים עצמם. אולי זה נשמע מצחיק, אבל היה נדמה לי שמקשיבה באמת. נותנת ליללות שקטות כשמשהו נגע בה.
נעה שלי, תמיד חשבתי שקל יותר לבד. לא להסתבך, לא להיפגע. אבל בעצם פחדתי לאהוב שוב.
השכנים התרגלו. גברת רבקה מהבניין השני שמרה לה עצם.
כלבה מתוקה, אמרה רואים שמטופלת באהבה.
עבר חודש, עברו עוד.
חשבתי לפתוח לה עמוד אינסטגרם. נעה יפהפיה ייחודית, שיער ג’ינג’י זהב באור השמש.
אבל אז הכל השתנה.
טיול בפארק, כמו תמיד. היא מרחרחת את השיחים, אני בודק הודעות בטלפון.
רוני! רוני!
הרמתי ראש. אישה צעירה בערך בגילי, בלונדינית, במכנסי ספורט יוקרתיים, מתקרבת.
נעה נדרך, הצמידה אוזניים לאחור.
סליחה אמרתי טעית. זו כלבה שלי.
היא נעצרת, ידיים על מותניים.
מה שלך? זו רוני שלי! נעלמה לי לפני חצי שנה!
מה?
נכון! חיפשתי אותה בכל פינה! אתה גנבת אותה!
האדמה רעדה מתחתיי.
רגע. איך נעלמה? אני אספתי אותה ליד הסופר, היתה שם חודש עזובה.
כי הלכה לאיבוד! קניתי אותה עם בן זוגי שילמנו עשרת אלפים שקלים!
גזעית? הבטתי בנעה. היא מעורבת.
היא מתערובת נדירה! עלתה המון!
עמדתי. נעה נדחקה אלי.
אם זו שלך תראי מסמכים.
מסמכים? בבית הכל. לא משנה מזהה אותה! רוני! בואי!
נעה לא זזה.
רוני! מיד לכאן!
הכלבה רק הצמידה עצמה אלי.
רואה? אמרתי בשקט. לא מזהה אותך.
סתם נעלבה! אבל אני דורשת לקבל אותה!
יש לי מסמכים, אמרתי בשלווה. טיפול וטרינרי, רישום, קבלות על אוכל, צעצועים.
לא אכפת לי מהניירות שלכם! זו כלבתי!
העוברים התחילו להתקהל.
בסדר אמרתי, נפנה למשטרה.
תתקשר! אני אוכיח!
מי יעיד?
השכנים ראו איך ברחה!
ליבי דפק. ופתאום אולי באמת היא צודקת? אולי נעה ברחה לה?
אבל למה ישבה חודש? למה לא ניסתה לשוב הביתה?
שוב מביטה בי בפחד.
הלו? משטרה? יש כאן מחלוקת…
היא חייכה בזדון:
תראה. הצדק ינצח. תחזיר את רוני!
נעה נדחקה אלי.
הבנתי אלחם עליה עד הסוף.
נעה היא לא סתם כלבה.
היא משפחה.
קצין משטרה, סרג’נט ברק, שהכרתי עוד מנציגות ועד הבית, הגיע.
ספרו.
הבלונדינית מתפרצת ראשונה:
זו הכלבה שלי! קניתי בעשרת אלפים! נעלמה לפני חצי שנה! הוא גנב אותה!
אספתי אותה ליד הסופר, עניתי בשקט. ישבה רעבה חודש בחוץ.
הרי נעלמה!
ברק הביט בנעה. היא נדחקה אלי.
יש מסמכים למישהו?
לי. שלפתי תיקיית מסמכים מהתרמיל.
הנה אישור טיפולים, רישום, חיסונים.
השוטר מעיין.
ולך?
בבית. מה זה משנה? מזהה אותה!
ספרי איך נעלמה.
טיילנו… פתאום משכה, ברחה. תליתי שלטים.
איפה טיילתם?
בפארק, ליד.
כתובת?
דרך בגין, בית 15, דירה 23.
בואי נראה נעה ברחה מהפארק, נמצאה בסופר ברח’ בן יהודה זה שני ק”מ משם. איך הגיעה?
שאבדה!
כלבים מבינים לחזור הביתה.
היא מסמיקה:
מה אתה בכלל מבין?
מבין שכלבה אהובה לא מחכה חודש רעבה. מחפשת את הבעלים.
שאלה אמר ברק למה לא דיווחת למשטרה?
לא חשבתי.
חצי שנה לא חשבת? כלבה ביוקר ולא דיווחת?
חשבתי תמצא אותי לבד…
ברק קימט גבות:
אז תני תעודת זהות, כתובת.
היא חיפשה ידה רעדה.
הנה.
השוטר עיין: אכן מגוריך בדרך בגין. אז מתי בדיוק נעלמה?
חצי שנה… אולי ב-20 בינואר.
הוצאתי טלפון:
אני מצאתי אותה ב-23 בינואר, היא כבר ישבה שם כמעט חודש.
יצא שהיא ננטשה קודם.
פתאום היא נשברת:
בסדר! שיישאר אצלך! אבל באמת אהבתי אותה…
שתיקה.
איך זה קרה? שאלתי בשקט.
בעלי רצה שנעבור דירה, לא מסכימים להכניס כלבה בשכירות. למכור לא יכולתי לא גזעית. אז השארתי אותה ליד הסופר. קיוויתי שמישהו יאסוף.
הפנמתי מירר.
זרקת אותה?
השארתי… לא בדיוק זרקתי!
ולמה עכשיו רצית אותה?
בכתה:
התגרשנו, נשארתי לבד. נורא לבד. התגעגעתי אל רוני. אהבתי אותה.
הבטתי בה, לא מצליח להבין.
אהבת? חזרתי. אהבה היא לא נטישה.
ברק סגר פנקס:
הכלבה שייכת רשמית לגדי לוין. טופלה, נרשמה, מטופלת. חוקית אין בעיה.
בכתה:
אבל התחרטתי! רוצה אותה!
מאוחר מדי, אמר השוטר. מי שנטש נטש.
התיישבתי ליד נעה, ליטפתי:
הכל בסדר, קטנה.
אפשר רק ללטף אותה רגע? ביקשה.
הבטתי בנעה. הצמידה אוזניים, נכנסה לי מתחת ליד.
רואה? פוחדת.
לא התכוונתי. הנסיבות…
הנסיבות? אנחנו בונים אותן, לא הם אותנו. את יצרת מצב בו הושארה בודדה. ועכשיו נוח לך לחזור.
היא בכתה:
מבינה. קשה לבד.
לה היה קשה יותר חודש בישיבה, בציפייה לך.
שקט.
רוני, קראה, בקול דק.
נעה לא זזה.
האישה הסתובבה ונעלמה. מהר, בלי להביט אחורה.
ברק טפח לי על הכתף:
עשית נכון. רואים שהיא שלך.
תודה שהבנת.
כלב”ניק בעצמי. זה הלב.
ברק נעלם, נשארנו לבד.
נעה שלי, הבטחה אף אחד לא יפריד בינינו. לעולם.
הביטה בי וראיתי אצלה לא תודה. אהבה אינסופית.
הולכים הביתה?
נביחה שמחה קפצה לצד.
בדרך חשבתי: אולי היא צדקה. נסיבות יכולות לשנות הכל עבודה, בית, כסף.
אבל יש דברים שאסור לאבד. אחריות, אהבה, חמלה.
בבית נעה התמקמה על השטיח שלה. הכנתי תה, ישבתי לידה.
נעה, אולי הכל לטובה. עכשיו אנחנו בטוחים אנחנו חשובים זה לזה.
נעה נשפה סיפוק.
