נסטיה, קחי אותה מפה! אני לא מסוגלת יותר! אפילו לגעת בה עושה לי בחילה!

מרים, קחי אותה ממני! אני לא מסוגלת יותר! אפילו לגעת בה אני נגעלת!
לאה רעדה, והתינוקת על זרועותיה בכתה עד שנחנקה מדמעות.
מרים הושיטה ידיים וקיבלה את אחייניתה, מהנהנת ברכות.
בסדר. רק תגידי לא יהיו לך טענות בעתיד?
לא, מה פתאום טענות?! קחי אותה, אני לא צריכה אותה!
התינוקת נולדה רק לפני חודש. עוד מהשליש הראשון של ההריון היה ברור שיש משהו לא כשורה אצל לאה. מרים תלתה את מצבי הרוח בכל מיני תירוצים שקשורים להריון מתקדם. אחותה הייתה אלמנה כבר שמונה שנים, והילדים הבוגרים שלה גרו מזמן בדירה משלהם. נסיעה אחת לים, רומן חפוז, והפתעה לא צפויה שהתגלתה לכולם לאה הייתה תמיד אישה שקולה, לא פזיזה.
בהתחלה באמת נראתה שמחה על ההריון, אבל זמן לא רב עבר, ומרים שמה לב ששוב ושוב אחותה קונה בגדי תינוקות, בוחרת עגלה, ולפתע שותקת שבועות שלמים, מסתגרת כמו מאחורי חומה.
ימים אחדים לפני הלידה הפסיקה לאה בכלל לדבר עם קרובי המשפחה. שום שיחה לא לאמא, לא לאחותה, לא לילדים. מרים נבהלה, ובסופו של דבר איתרה את לאה בביה”ח, כשזו כבר התכוננה לחתום על מסמכי ויתור להורות.
לאה, למה? מה עובר עלייך?
אני לא יודעת. אני לא מרגישה כלום. היא זרה לי.
זרה?! היא הבת שלך!
לא שלי! לאה הפנתה מבט אל הקיר.
מרים הזעיקה לעזרה את אמא. האם הצליחה לשכנע את לאה לקחת את הילדה. היא התארחה אצלה בבית יחד עם בתה בתור “עזרה”, אבל כל המשפחה פקחה עין. לאה טיפלה בתינוקת על אוטומט, לא נשארת לידה רגע מיותר. השם ניתן ע”י סבתא, הידיים שהרימו וליטפו היו של הדודה.
לאה, אני אגדל אותה. אבל אם תעבור תקופה, למה שתקרא לי אמא?
לא איכפת לי. העיקר שלא תקרא לי.
תוך שבוע סודרו כל המסמכים, ומרים הפכה לאפוטרופוסית של אחייניתה. לאה עברה לעיר אחרת.
קטנה בשם עדי גדלה לה עם צחוק מתגלגל ותנועות בלתי פוסקות. היא דיברה מוקדם, הלכה מוקדם. “אמא” אצלה הייתה מרים.
עברו שתים-עשרה שנים.
אמא, היום קיבלתי שלוש חמישיות ומחר הולכים עם הכיתה לסרט! קולה של עדי הדהד בשמחה בבית.
היא מתקשרת?
כן, לאה. תעשי לי טובה…
שלום! אני עדי, ואת?
בפתח המטבח עמדה ילדה גבוהה עם עיניים גדולות, מתבוננת בין שתי הנשים: אחת ליד השולחן, השנייה חיוורת כסיד ליד החלון.
אני… לאה. אני אמא שלך, עדי.
ביקשתי ממך! קפצה מרים וניגשה לעדי. עדי, אני אסביר לך הכל…
אל תסבירי, אמא. בואי נשמע. אז את אומרת שאת אמא שלי. נו?
באתי לקחת אותך. אני רוצה שתגורי איתי.
למה?
את הבת שלי.
לא, אני לא שלך. יש לי אמא אחת, היא כאן. לא צריכה אחרת! ואת, טוב לראות אותך בפעם הראשונה והאחרונה. עדי הסתובבה ויצאה.
מרים צנחה לישיבה.
ומה השגת בזה?
בינתיים כלום. אבל אשיג, תסמכי עלי. אפילו אם יצטרך, אלך לבית המשפט.
למה את צריכה את כל זה? הרי רצית להיפטר ממנה, לא להבין מדוע ואיך. ועכשיו, שנים אחר כך, את חושבת שתיפול עלייך בזרועות פתוחות? תסלחי לי, לאה, אולי תלכי עכשיו לאמא, נדבר אחר כך, אני צריכה אל הבת שלי.
אל האחיינית! קמה לאה.
מרים רק נאנחה. סגרה את הדלת והלכה אל החדר של עדי.
עדינוש…
אמא, רגע. לפני שתתחילי להסביר, אני רוצה להגיד: אני יודעת הכל. זוכרת שבסידור של סבתא מצאתי מסמכים על האפוטרופסות? בהתחלה כעסתי ששתיכן לא אמרתן לי כלום, אחר כך רציתי לפגוש אותה, לשאול למה… אבל הבנתי שלא צריך. את אמא שלי! לא צריכה אחרת.
עדי, אהובה שלי! את לא הולכת לשום מקום.
גם אני לא הולכת. עדי צחקה. את מכירה את נדב מהכיתה שלי? תתקשרי לאמא שלו, היא עורכת דין משפחה.
את יודעת, ילדה, אל תמהרי כל כך להיות גדולה. אני פה האמא, כן? מרים צחקה וחיבקה את עדי. נתקשר, בטח נפתור הכל.
הדרך לא היתה קלה, הרבה מתח ודיונים בביהמ”ש, אבל דעתה התקבלה עדי לא הסכימה לעבור לאמא הביולוגית ולא רצתה להכיר בה.
על מדרגות בית המשפט עמדו שתי האחיות.
זהו, נגמר הסיוט, סוף סוף. נשפה מרים בהקלה. ומה עכשיו?
אני עוזבת, מרים. לא אפריע. אעזור, בבקשה, אל תדחי. חשבון לעדי כבר פתחתי, המסמכים אצל אמא, תשמרי עליהם.
בשביל מה כל זה, לאה? ולמה עזבת אז?
לא היה רומן, מרים. לא היה כלום. היה לילה בפארק החשוך.
מרים עצרה נשימתה.
ושתקת?! כל השנים האלה לבדך?!
אי אפשר היה לתקן. לא סיפרתי. לא הבנתי מיד שאני בהיריון, חשבתי שזה כבר גיל המעבר, וכשנפל האסימון היה מאוחר מדי. אל תספרי לעדי. זה לא הסיפור שלה, רק שלי. אולי יום אחד תסלח לי.
מרים חיבקה בחוזקה את אחותה. יחד הביטו אל עדי שעמדה מרחוק עם סבתה.
לפעמים הכי מפחיד נהפך ליפה ביותר. תראי איזו יפה היא! לאה מחתה דמעה, ולראשונה מזה שנים, ראתה מרים חיוך אמיתי על פני אחותה.