נסטיה, קחי אותה מפה! אני כבר לא מסוגלת יותר! אפילו לגעת בה דוחה אותי!

– נעה, קחי אותה! אני לא מסוגלת יותר! אפילו לגעת בה דוחה אותי!
לירון רעדה. התינוקת בזרועותיה פרצה בבכי חזק שלא נגמר.
נעה אספה את האחיינית לזרועותיה והנהנה.
– בסדר. אבל זאת החלטה שלך, את לא תחזרי אליי עם טענות?
– לא! אילו טענות? קחי אותה, אני לא רוצה אותה!
התינוקת נולדה רק לפני חודש. מהרגע הראשון של ההריון לירון השתנתה. נעה שיכנעה את עצמה שמדובר בהורמונים של סוף ההריון. לירון כבר הייתה אלמנה שבע שנים. הילדים הגדולים כבר עזבו את הבית. טיול לחוף הים, רומן חטוף והריון מפתיע מהירים טלטלו את כולם. לירון תמיד הייתה מחושבת, לא אדם של ספונטניות. בהתחלה היה נדמה שהתינוקת משמחת אותה. אבל אחר כך נעה שמה לב שלירון לפעמים מתלהבת וקונה דברים לתינוקת, ואז שוקעת בשתיקה לשבועות, כאילו מתחבאת בתוך עצמה.
כמה ימים לפני הלידה לירון ניתקה קשר עם כולם. לא התקשרה לאמא, לאחות, לא לילדים. נעה נבהלה, חיפשה אותה, ומצאה אותה בבית חולים כשהיא מתכננת למסור את הילדה לאימוץ.
– לירון, מה עובר עלייך? למה?
– אני לא יודעת. אני לא מרגישה שום דבר. היא זרה לי.
– מה זרה לך?! זו הילדה שלך!
– לא תהיה שלי. לירון הסתובבה אל הקיר.
נעה הביאה את אמא שלהן ל”שיחה כבדה”. לירון התרצתה ולקחה את הילדה. אמא התעקשה שתבוא עם הילדה לגור אצלה בתקופת ההתחלה, בתירוץ של עזרה, אבל כולם שמרו בעצם על לירון.
היא טיפלה בתינוקת במין ניתוק, עשתה כל דבר באופן אוטומטי, ולא נשארה לידה אפילו דקה מעבר למה שנדרש. סבתא נתנה לה את השם, דודה הרימה אותה.
– לירון, אני אקח אותה. אגדל אותה, אבל כשתעבור קצת זמן את מי היא תקרא אמא?
– לא אכפת לי. רק שלא תהיה אני.
תוך שבוע נחתמו המסמכים, ונעה הפכה לאפוטרופוסית הרשמית של האחיינית שלה. לירון עברה לעיר אחרת.
הקטנה, אֲיֶלֶת, הפכה לילדה שובבה וחייכנית. הלכה מהר, דיברה מוקדם. קראה לנעה “אמא”.
עברו שתים עשרה שנים.
– אמא, קיבלתי היום שלוש חמישיות! ומחר אנחנו הולכים עם הכיתה לסרט! הקול הצלול של איילת מילא את הדירה.
– זאת היא?
– כן, לירון, זאת היא. אני מבקשת ממך…
– שלום! אני איילת, ואת מי את?
על סף המטבח עמדה ילדה גבוהה עם עיניים גדולות, בוחנת בפליאה את האישה שישבה ליד השולחן ואת נעה שעמדה סמוקה כגיר ליד החלון.
– אני… לירון. אני האמא שלך, איילת.
– ביקשתי ממך! נעה פנתה בכעס אל אחותה, התקרבה לילדה וחיבקה אותה. איילת! אני אסביר לך הכול.
– לא צריך, אמא. בואי נשמע. ונו? את אומרת שאת אמא שלי. אז מה?
– באתי בשבילך. רוצה שתבואי לגור איתי.
– למה?
– את הבת שלי.
– לא, אני לא שלך. יש לי רק אמא אחת, והיא פה. ואני לא צריכה אחרת! ואת זה הפעם הראשונה והאחרונה שאת כאן. איילת הסתובבה ויצאה מהמטבח.
נעה התיישבה בחולשה על הכיסא.
– ומה השגת בזה?
– בינתיים כלום. אבל אני אשיג, תאמיני לי. אם צריך, גם בבית המשפט.
– בשביל מה את עושה את זה? את הרי עזבת אותה, לא רצית לראות אותה. אף אחד לא הבין למה עשית את זה. ועכשיו, אחרי כל השנים האלה, את מגיעה ורוצה חיבוק? סליחה, לירון, לכי לאמא, נדבר אחר כך, אני חייבת לבת שלי.
– לאחייניתך! קמה לירון.
נעה רק נאנחה. סגרה את הדלת והלכה לחדר של הילדה.
– איילתי
– אמא, רגע. לפני שתתחילי להסביר, אני רוצה שתדעי אני יודעת הכול. לפני שנה, כשעשינו סדר אצל סבתא, מצאתי את המסמכים של האפוטרופסות. בהתחלה ממש כעסתי שלא סיפרתם לי, אחר כך רציתי לראות אותה ולשאול למה? ואז הבנתי שאני לא רוצה. את אמא שלי. לא צריכה אחרת!
– איילת, ילדה שלי. אני לא אתן אותך לאף אחד.
– ואני את עצמי לא אתן צחקה איילת. זוכרת את יונתן, החבר מהכיתה שלי? תתקשרי לאמא שלו, היא עורכת דין בדיני משפחה.
– תגידי, ילדה, אל תמהרי לגדול. מחליטה שהיא כבר מבוגרת. אני עדיין פה, בינתיים אמא, כן? נעה חייכה וחיבקה את הילדה. נתקשר, בטח, נדאג להכול.
המשפטים, הלחצים, הצלקות כל אלה עוד חיכו להן. בסוף נלקחה בחשבון עמדתה של איילת; בית המשפט השאיר את הכול כפי שהיה, ואיילת סירבה בתוקף לעבור לגור עם לירון או להכיר בה.
האחיות עמדו מחוץ לבית המשפט.
– סוף סוף נגמר הסיוט הזה נשפה נעה לרווחה. מה את תעשי עכשיו?
– אני עוזבת, נעה. אני לא אפריע, אבל אעזור. יש לה כבר חשבון חיסכון, המסמכים אצל אמא, דאגתי לזה.
– למה היית חייבת את כל זה, לירון? למה עזבת אז?
– אף פעם לא היה רומן, נעה. לא היה כלום. היה פארק חשוך, לילה מאוחר.
נעה עצרה את נשימתה.
– ולא סיפרת לאף אחד כל השנים האלה?
– לא היה מה לשנות. אז שתקתי. בכלל לא הבנתי שאני בהריון, חשבתי שזה גיל המעבר. ורק מאוחר הבנתי. אל תספרי כלום לאיילת. זו לא החיים שלה זו שלי. ואולי, אולי, יום אחד היא תסלח לי.
נעה חיבקה את אחותה ושתיהן הסתכלו לעבר המקום שבו עמדה איילת עם סבתא.
– לפעמים הכי כואב הופך למשהו הכי יפה אמרה לירון, מנגבת את הדמעות. בפעם הראשונה מזה שנים רבות נעה ראתה שוב שמץ של חיוך על פניה של אחותה.