– עדי, קחי אותה! אני לא מסוגלת יותר! אפילו לגעת בה דוחה אותי!
רותם רעדה. התינוקת בידיה בכתה ללא הפסקה.
עדי לקחה את אחייניתה לידיים והנהנה בעדינות.
– בסדר. אבל זו הבחירה שלך, לא יהיו לך טענות אחר כך?
– לא, איזו טענה? קחי אותה, אני לא צריכה אותה!
הקטנה נולדה רק לפני חודש. כבר מתחילת ההריון משהו לא עבד אצל רותם. עדי ניסתה ליחס את השינויים למצב ההריון המתקדם. אחותה הייתה אלמנה כבר שבע שנים. הילדים הגדולים כבר בנו חיים משלהם. חופשה בחוף הים, רומן קצרצר והיריון בלתי צפוי הפתיעו את כולם. רותם אף פעם לא התנהגה בפזיזות. בהתחלה נדמה היה לה שההריון משמח אותה, אך במהרה שמה עדי לב להתנהגויות קיצוניות פעם קונה בגדים לעולל, פעם נעלמת ימים שלמים לתוך עצמה.
לקראת הלידה נותקה רותם ממשפחתה. לא התקשרה לאמא, לא לעדי ולא לילדים. עדי דאגה וחיפשה אותה, ומצאה אותה בבית החולים, כשהיא מתכוונת לחתום על ויתור על התינוקת.
– רותם, מה קרה לך? למה?
– אני לא יודעת. לא מרגישה כלום. היא זרה לי.
– איך זרה? זאת הבת שלך!
– כבר לא! רותם הפנתה גב אל הקיר.
עדי הזעיקה את האם. רותם שכנעה את עצמה לקחת את הילדה הביתה. אמא התעקשה שתבוא לרותם ותסייע לה בשבועות הראשונים. למעשה, כולן שמרו עליה. רותם טיפלה בתינוקת באופן מכני, לא נשארה לידה אפילו דקה מעבר להכרחי. את שמה בחרה הסבתא, והדודה נשאה אותה על הידיים.
– רותם, אני אקח אותה. אגדל אותה, אבל תביני הזמן יעבור ועם מי היא תקרא אמא?
– לא משנה לי. העיקר שלא אני.
כעבור שבוע סודרו הניירות, ועדי הפכה לאפוטרופוסית הרשמית של אחייניתה. רותם עברה לעיר אחרת.
הקטנה, מאיה, גדלה פעילה ושובבה. הלכה ודיברה מוקדם, ולא הפסיקה לצחוק. לאמא קראה לעדי.
עברו שתים-עשרה שנה.
– אמא, היום קיבלתי שלוש מאיות, ומחר כל הכיתה הולכת לסרט! קולה של מאיה מילא את הדירה.
– זו היא?
– כן, רותם, זו היא. אני מבקשת ממך…
– שלום! אני מאיה, מי את?
בפתח המטבח עמדה נערה גבוהה עם עיניים גדולות, בוחנת בפליאה את האישה שישבה ליד השולחן, ואת האם שעמדה ליד החלון חיוורת כקיר.
– אני… רותם. אני אמא שלך, מאיה.
– ביקשתי ממך! עדי הביטה בכעס באחותה וניגשה לבתה. מאיה, אני אסביר לך.
– לא צריך, אמא. בואי נשמע. אז את אומרת שאת אמא שלי. נו?
– באתי לקחת אותך. רוצה שתגורי איתי.
– למה?
– את הבת שלי.
– לא, אני לא שלך. יש לי אמא אחת, והיא כאן. ואני לא צריכה אחרת! ואת אני מקווה שלא אראה אותך שוב. מאיה הסתובבה ויצאה מהמטבח.
עדי התיישבה חסרת אונים.
– ומה השגת בזה?
– בינתיים כלום. אבל אשיג. גם אם אצטרך ללכת לבית משפט.
– למה את רוצה את זה? את הרי נתת אותה, לא רצית לראותה. אף אחד לא הבין אז. מה את מצפה עכשיו, אחרי כל השנים, שתחזרי והיא תקפוץ עלייך לחיבוק? תסעי אל אמא, נדבר אחרי, אני עם הבת שלי.
– עם האחיינית! רותם קמה.
עדי נשמה עמוק, סגרה את הדלת והלכה לחדר של מאיה.
– מאיוש…
– אמא, חכי. לפני שתתחילי להסביר, אני רוצה לומר לך משהו. אני יודעת הכול. זוכרת כשעשינו אצל סבתא סדר? מצאתי את מסמכי האפוטרופסות. בהתחלה מאוד כעסתי שלא סיפרתם לי, אחר כך רציתי לפגוש אותה ולשאול למה? ואז הבנתי שזה לא משנה לי בכלל. את אמא שלי! לא צריכה אחרת!
– מאיה, אהובה שלי! אני לא אתן אותך לאף אחד.
– וגם אני לא אתן את עצמי צחקה מאיה. זוכרת את רפאל מהכיתה? אמא שלו עורכת דין, מתמחה בדיני משפחה, תתקשרי אליה.
– מאיה, אין מה למהר לגדול. אני עוד פה, אני עדיין אמא, כן? עדי חייכה וחיבקה אותה. ברור שנלך, נטפל בזה.
היו הרבה ויכוחים, עצבים ודיונים, אך בית המשפט קיבל את עמדת מאיה היא סירבה בתוקף לעבור לחיות עם אמה הביולוגית.
שתי האחיות עמדו מחוץ לבניין בית המשפט.
– סוף סוף זה נגמר, סיוט אחד פחות עדי נשפה בהקלה. מה תעשי הלאה?
– אסע, עדי. אני לא אפריע לכן. אשאיר עזרה, אל תוותרי. יש לחשבון של מאיה כסף, כל המסמכים אצל אמא, דאגתי.
– למה כל זה, רותם? ולמה עזבת אז?
– לא היה רומן, עדי, לא היה כלום. רק פארק חשוך, ערב מאוחר.
עדי השתנקה.
– ושתקת? כל השנים האלה לבד?
– לא הייתה דרך לשנות, אז שתקתי. בכלל לא קלטתי בהתחלה שאני בהריון, חשבתי שזה גיל מעבר, וכשגיליתי כבר היה מאוחר מדי. אל תספרי למאיה. שלא תדע. זה החיים שלי, לא שלה. אולי יום אחד תסלח לי.
עדי חיבקה את אחותה, ושתיהן הביטו לעבר מאיה שעמדה עם סבתא.
– לפעמים, מתוך הכאב הכי גדול יוצא הדבר הכי יפה. היא כל כך מדהימה! רותם מחתה דמעה, ועדי ראתה לראשונה מזה שנים חיוך על פניה של אחותה.
כל אדם נושא עמו סיפור שאי אפשר תמיד לדמיין, אך חמלה, הרכות והאהבה מסוגלות להפוך כל כאב לברכה.
