יומן אישי: הנטישה למען אהבה
אימא חזרה מהעבודה באותו ערב במצב רוח מרומם במיוחד, לחייה סמוקות וחיוכה שונה כזה מואר, שכבר מזמן לא ראיתי עליה. הלב שלי דפק מהר יותר, לא מהפחד אלא מהתרגשות פשוטה: אימא הייתה כמעט מאושרת.
דניאלי, היום פגשתי אדם מקסים! היא תלתה את המעיל שלה בכניסה, התכופפה אלי, אחזה בידי הקטנות בשלה. קוראים לו אבירם. הוא עובד בחברת בנייה, אדם רציני ונחמד. אפשר לסמוך עליו.
רק הנהנתי, לא באמת מבינה למה זה כזה חשוב. פשוט שמחתי לראות את העיניים שלה נוצצות, את החיוך מלא האור הזה משהו ממנה נדבק גם בי. הייתה זו כמו משאלת לב קטנה שמתחילה לבהוב לי בפנים.
שבועות אחרי זה אימא לא הפסיקה לספר על אבירם: איך עזר לקשישה לסחוב סלים, איך ניהל מבצע גיוס תרומות לילדים, איך הוא מסדר בבית לבד הכול. הקשבתי, הנהנתי, אבל עמוק בלב הרגשתי סוג של דאגה לא ברורה. כאילו משהו גדול ומשנה עומד לקרות ולאו דווקא טוב.
הפגישה הראשונה שלי איתו הייתה בבית קפה קטן ברחוב ביאליק, לא רחוק מהבית. הוא היה גבר גבוה, שרירי, שיער קצוץ, חיוך קמצני שלא מגיע לעיניים נשארות קפואות וקרות, כאילו הן לא רואות אותי בכלל.
זאת הבת שלי, דניאלי אימא ליטפה לי את הראש, ותוך רגע נרגעתי לרגע, מרגישה את הקרבה הרגילה שלנו. בת שמונה, בכיתה ב’.
אבירם סקר אותי ממבט מהיר, ערך אותי כאילו הייתי רהיט. אחר־כך מיד חזר להעיף מבט לאימא.
חמודה. אז בת כמה היא, אמרת?
שמונה, היא חייכה, אפילו לא שמה לב לניכור בקולו.
את הערב הוא העביר רק אתה. מולי בקושי זרק חצי משפט, יבש כזה. כשהלכתי לראות את האקווריום בכניסה, לא התאפק ונהם:
רק אל תעשי רעש.
אימא לא שמה לב. היא הייתה מאושרת מדי, שקועה בעולם חדש שרק היא רואה. אני, בפעם הראשונה, הבנתי שמדובר באדם שלא באמת רוצה אותי. הוא לא יהיה אבא האגדי עליו חלמתי. הוא לא יקרא לי ספר לפני השינה, לא ילמד אותי לרכב על אופניים ולא יחבק סתם ככה.
עם הזמן אבירם בא אלינו יותר ויותר. “עם ידיים מלאות” אבל תמיד רק עבור אימא. ממני הוא התעלם לגמרי לא שוקולד, לא מילה. בסיפור שלי לא היה לו מקום. אם סיפרתי משהו, בקושי הקשיב. אם התקרבתי מדי, התרחק כאילו אני מכבידה עליו.
יום אחד, כשפיזרתי בטעות טיפת תה על החולצה שלו, סינן:
מה את כזאת מגושמת?
אימא מיד קפצה:
סליחה! דניאלי, רוצי תביאי מפית.
ברחתי למטבח, שומעת את הקול האכזרי שלו מחדר המגורים, חותך כמו קרח:
מיכל, הילדה שלך פשוט יותר מדי רועשת ומגושמת. כל הזמן מתרוצצת לי בין הרגליים. נמאס לי ממנה.
מה פתאום, ניסתה אימא להגן עלי, וקולה רעד. היא מתגעגעת לדמות גברית, היא זקוקה לאבא.
מי אמר שאהיה לה אבא? ענה בקרירות. לא מעניין אותי לגדל ילדה לא שלי.
אם רק אימא הייתה מקשיבה טוב יותר למילים שלו אבל היא הייתה עיוורת מאהבה.
אחרי החתונה, חצי שנה אחר כך, רק החמיר. הוא עבר לגור איתנו. הבית שלנו, שבעבר היה מלא בצחוק וסיפורים, הפך שקט ואפור.
הוא אף פעם לא הרים עלי את הקול, אבל כל שפת גוף שלו צעקה: את לא רצויה. פעם אחת צחקתי בקול מדי הוא הסתכל עלי בכזה מבט שהצחוק מיד נתקע בגרון. אם הייתי שואלת משהו, קיבלתי רק תשובה קצרה, יבשושית, כאילו אני לא באמת שם.
לילה אחד, כששכבתי במיטה ועשיתי את עצמי ישנה, שמעתי מהחדר ליד את אבירם רוטן:
מיכל, אני לא יכול יותר. כל פעם שאני רואה אותה, זה מחרפן אותי. היא בדיוק כמו בעלי לשעבר. כלום ממך אין בה. רק מזכירה לי אותך ואתו.
אבל היא רק ילדה, בקול של אימא נשמעה תשישות. היא לא אשמה בכלום.
אני יודע. אבל לא יכול לפתח אליה כלום חוץ מעצבים. זה הורס לנו את הקשר. תבחרי.
הרגשתי את הדמעות בוערות לי על הלחיים, הלב מתכווץ. אז אני הבעיה. בגללי הכל.
מה אתה מציע? אימא שאלה בלחישה, מובסת.
או שהיא עוברת לגור אצל אמא שלך, או שאני עוזב. לא יכול לחיות איתה בבית אחד.
הפסקתי לנשום. אחרי דממה, אימא ענתה בקול כבוי:
בסדר. אדבר עם אמא שלי. היא גרה קרוב. דניאלי תהיה בטוחה.
יפה, קולו התרכך. ידעתי שתביני. הרי את תלדי לי בן, נכון? בשביל מה לנו אותה.
סגרתי עיניים חזק, לא מצליחה לעצור את הדמעות. איך אימא יכולה? נרדמתי שבורה.
למחרת אימא הסבירה, לא מסתכלת בעיניים:
מתוקה, סבתא מתגעגעת. תעברי אליה לשבועיים, סתם לנוח. נפגש יום־יום.
בלעתי את הדמעות והנהנתי. הבנתי הכול.
כעבור שלושה ימים עברתי. סבתא קיבלה אותי עם עוגת גבינה חמה. לא עזר, הלב נשאר כואב, מרגיש שנטשו אותי.
אימא עוד באה כל ערב בהתחלה, מביאה שוקולד, מחייכת בכוח. עם הזמן פחות ופחות, עד שהפסיקה כמעט לגמרי.
סבתא חיבקה אותי לפני השינה ולחשה:
יהיה בסדר, ילדונת. הכול יסתדר.
אבל אני כבר ידעתי לא יהיה אותו דבר. בפנים נשאר הסדק. לא ידעתי אם פעם באמת יתרפא.
הימים עברו. בית הספר פתאום נהיה מאיים, החברות התרחקו. כשמישהי שאלה למה אני גרה אצל סבתא, רק משכתי בכתפיים. לא רציתי לשקר לא רציתי לשתף.
יום אחד, אחרי בית ספר, פתאום ראיתי את אימא ברחוב.
דניאלי! דווקא באתי אליך, רציתי להפתיע.
היא סיפרה בהתלהבות על יום עבודה שלה, ההתלבטויות על מעיל שאבירם עזר לה לקנות, אבל אני הקשבתי רק לצליל שלה. בחוץ חייכתי, בפנים בעיקר חיכיתי שתחזור ולא עזבה אותי השאלה: למה בחרה בו ולא בי?
בסוף נשברתי, ולחשתי:
אימא, למה את כמעט לא באה?
היא השתופפה לידי, ליטפה את פניי:
זה קשה, מתוקה. הלב שלי נקרע. אני אוהבת אותך, ומצד שני אוהבת אותו. כל פעם שאני עוזבת אותך זה שורף לי את הלב.
אבל למה שלחת אותי לסבתא? מלמלתי. למה שמעת רק אותו?
היא בכתה בשקט:
חשבתי שככה יהיה טוב לכולם. טעיתי. מאוד טעיתי.
הבטחתי לעצמי לא להאמין לה שוב, אבל הלב שותק.
היא התחילה להגיע שוב, לעלות חיוך ישן. קניות משותפות, עוגיות, סופי שבוע. חשבתי שאולי מתקרב שינוי. אבל יום אחד אמרה באשמה, בעיניים כבויות:
אבירם מרגיש שאני יותר מדי איתך. הוא חושב שכדאי שתבואי רק בסופי שבוע.
שנינו שתקנו. אחר־כך המשכתי לשחק אותה ילדה טובה מתארחת, לא מפריעה, לא צועקת, תמיד אדיבה.
סבתא קיבלה ממני הכל. לימדה אותי לאפות עוגות תפוחים, לסרוג צעיפים, לשתול גרניום בעציצים על אדן החלון.
למה את אף פעם לא כועסת עלי? שאלתי ערב אחד.
היא הסתכלה, חייכה ברוך, ליטפה:
על מה לכעוס? את ילדה מתוקה.
הרגשתי דמעות, אבל לראשונה הן לא צרבו הן ניקו.
שנים חלפו. שמונה, תשע, עשר. החיים נחלקו ל”שגרה אצל סבתא, ביקורים אצל אימא”. למדתי לא לקוות ולא לצפות. בית הספר לא הביא לי חברות קרובות, פחדתי לפתוח את הלב. עם הזמן הבנתי אפשר להיות נאהבת גם אם לא במשפחה שלך.
סבתא הפכה לבית האמיתי שלי. בערבים שתינו תה, קראנו ספרים. ניסיתי לכתוב עליה ביומן, ולפעמים המצאתי סיפורים מהדמיון שלי. סבתא שמרה אותם הכל.
בגיל חמש־עשרה הבנתי מה טוב לי ספרות ציונית, שיעורי אמנות, תיאטרון. המורה בתיה מזרחי אמרה:
את מוכשרת, דניאלי. תכתבי, תהיי עיתונאית.
התחלתי באמת יומן, סיפורים, מחשבות. המילים ביטאו כל מה שלא הצלחתי לומר.
יום אחד, בגיל שמונה־עשרה, התקבלתי לחוג תקשורת באוניברסיטת תל אביב. אימא שמחה, והיא ויתרה:
אם היית צריכה היום לבחור, היית מחזירה אותי הביתה?
היא הביטה בכוס התה, רועדת:
לא. היום לא הייתי מעבירה אותך. מה שהיה היה.
היה בזה משהו מנחם, גם אם לא פתרון.
המשכתי עבדתי בעיתון בתל אביב, סיקרתי אירועים, כתבות רחוב, סיפורים של אנשים קטנים. בפנימיות לילדים, פגשתי הרבה דומים לי. לראשונה הבנתי מה שקרה לי הפך אותי לאדם שמבין.
התחתנתי, בסופו של דבר, עם רועי רגוע, חם, עם חיוך שרואה אותי באמת, לא רק בתור “הבת של”. כשהגיע לפגוש את סבתא בפעם הראשונה הציע מיד לעזור לה בגינה. פתאום חשתי בתוכי משהו ישן וחם תחושת בית בבטן.
כשנולדה דניאלה הקטנה שלי, נשבעתי שתחיה בידיעה שאהבה אף פעם לא תלויה בתנאים. ספרתי לה סיפורים לפני השינה, חיבקתי עד שנרדמה, לחשתי: “את האור שלי”.
פעם, כשהיא הייתה בת חמש, פתחה אלבום ישן בסלון של סבתא.
סבתא, זו את בתמונה?
כן, חמודה. זה היה עם סבא כשהיינו ילדים בירושלים.
ואימא שלך הייתה ילדה?
בטח. גם היא גרה פה אצל סבתא.
והיא אהבה אותך?
מאוד, חיבקתי אותה חזק והוספתי: בדיוק כמו שאני אוהבת אותך.
היא חשבה רגע, אחר כך קבעה בגאווה:
אז אני הכי מאושרת. יש לי גם אימא, גם אבא וגם סבתא.
הרגשתי את הלב מתרחב. דמעה שמחה ירדה והתחבאה בחיוך שלי. הבטתי בסבתא ובאימא. לראשונה הרגשתי שכל אחת נותנת את חלקה בלי שיפוט, בלי מחסור. רק אהבה פשוטה.
ביום אחר, אחרי שהבנות הלכו לישון, אימא ישבה לצידי:
דניאלי, עשיתי טעויות. ניסיתי לשמר אהבה אחת, כמעט איבדתי אחרת. סלחי לי.
נשמתי עמוק. אנחנו כבר לא שם.
אני לא כועסת, עניתי. בנית משהו חדש.
הזמן עבר. דניאלה למדה, צחקה, גדלה, ציירה. סבתא המשיכה לאפות עוגות, רועי לקחת אותה לטיולים בתל אביב, ואני כתבתי. מאמרים, ביקורות, ולבסוף גם ספר.
יום אחד שמעתי צעקה מהחדר:
אימא! תראי, לספר שלך יש תמונה שלך בעטיפה! את סופרת אמיתית!
כן, מתוקה. כתבתי על איך לומדים לאהוב באמת.
מותר גם לי לכתוב עלי כשתהיי גדולה?
חייכתי, מלטפת לה את הראש:
מותר הכול. ותזכרי תמיד יאהבו אותך, כי את פשוט את.
היא הנהנה בביטחון של ילדה שבטוחה במקומה בעולם. ואני, מביטה מהמרפסת לשקיעה של תל אביב, הודיתי על סבתא, על אימא, על רועי, על דניאלה ועל כל הגורל שגרם לי להגיע בדיוק הנה, לאהבה פשוטה כזאת, שמרפאה שפעים ישנים והופכת אותם לבית אמיתי, חדש שלי.
