התפנקתם לגמרי
נועה’לה, את בכלל הפסקת לשאוב אבק? מהאבק הזה כבר הדמעות מציפות לי את העיניים. תראי, שטיח שלם כבר נהיה פה…
נועה הידקה אגרופים מתחת לשולחן, בוהה בעודה מיכל, אמא של גיא, סוקרת שוב את הדירה בפעם המי-יודע-כמה בפרצוף של פקח מהעירייה שבאה לבדוק תברואה. מיכל עצרה בכל פינה, בחנה את המדפים, התקמטה מפרצוף דוחה מול אבק בלתי קיים על אדן החלון ונענעה ראש למראה צעצועי הילדים שפזורים בכל עבר. שלוש שנים של ביקורים כאלה הפכו כל פעם שמיכל דופקת בדלת לסיבה הרשמית לדפיקות לב מואצות אצל נועה.
אתמול ניקיתי, שאבתי, ניקיתי אבק נועה ניסתה לשמור על קול רגוע. הילדים שיחקו בבוקר.
צריך לנקות לא מתי שנוח, אלא מתי שצריך. אני בגיל שלך…
מיכל קרסה על כסא הסלון כאילו נעתרה למען העם הפשוט, בתנוחת מלכה. באוטומט היא העבירה אצבע על הידית, בודקת אם נשארו שאריות אבק סוררות.
בתקופה שלי הרצפה הייתה כל-כך מבריקה שאפשר היה לעשות מייק-אפ על ההשתקפות. הילדים מתוקתקים, בגדים בלי קימוט גיהוץ, וסדר… איזה סדר! יוסף, זיכרונו לברכה, בעלי, היה יכול לשלוף ביקורת בכל רגע ולא היה מוצא פירור. ככה!
נועה שתקה, השיניים ננעצות בשפתיים. הסיפור הזה של הרצפה הזוהרת כבר עלה בערך חמישים פעם. אולי שישים? נועה מזמן איבדה ספירה.
ומה הכנת היום לארוחת צהריים?
מרק ירקות.
בקופסה במקרר? מיכל כבר התרוממה, פניה רציניות. תני להציץ.
הסיר יצא, התבשמות באף, טעימה עם פרצוף של כרמית אתי נכנסת לפאניקה.
שמתי יותר מדי מלח. וגזר? את מי את מגדלת, שפן? בגיא הייתי עושה לו בפשטות אחרת מרקים היה מחסל עד הטיפה האחרונה ומבקש תוספת.
נועה לא ענתה. מה הטעם בכלל?
ודייסה על הבוקר, איזה את נותנת? שוב הדגני בוקר מהסופר? אמרתי רק דייסה אמיתית! תראי את תמר אשתו של יאיר משרה את הדגן לילה שלם, בבוקר שמה להם חם. והם אף פעם לא חולים.
תמר האגדית. תמר עם הילדים הבריאים והעיפרון השקוע בדייסה של סבתא.
מיכל, שילד, גם הדגנים זה טבעי.
מה טבעי? אל תצחיקי אותי! הכל מזון מהיר אצלכם היום. בתקופה שלי, אפילו לא ידעו מה זו “מזון מהיר”. הכל היו מבשלים בידיים, שלוש שעות, עם אהבה.
אז עכשיו גם חדר הילדים עמדה בבדיקה קריטית.
אגב, מתי אתם מכניסים אותם לישון? אתמול בתשע התקשרתי, עידניונת עדיין הסתובבה ערה.
בדרך כלל בתשע וחצי.
מאוחר! בילדות זה קודש. גיא כבר בתשע היה מתחת לפוך. לא מצייץ, לא מתמרמר. כי היה סדר! ואתם, משחקים, מתפנקים…
נועה נשכה שפה. בא לה להגיד שהפסיכולוגים אומרים היום אחרת, שהעולם שינה דיסקט, שהילדים שלה זה לא גיא של לפני שלושים שנה. אבל למה לטרוח? מיכל מקשיבה רק למיכל.
וגם החוגים שלכם, אויש… היא אמרה תוך כדי שהיא מלטפת ציורים פיסול, ציור… בלבולי מוח. גיא היה הולך לשחייה או שחמט. זה התפתחות. ציור אפשר לבד בבית, לא צריכים לשלם.
עידניונת אוהבת לצייר. היא מוכשרת.
מוכשרת! חייכה מיכל בלעג זה רק בשביל להוציא מכם עוד כסף! איזה כישרון בגיל ארבע?
שוב ירדה לשבת בשביל טקס הדרשות.
מה אני אגיד לך, נועה’לה. נהייתן מפונקות אתן, האמהות של היום. רק טלפונים ואינטרנט בראש. הבית מוזנח, הילדים חסרי חינוך, הבעלים מסתובבים רעבים. תמר, זאת של יאיר גם עובדת, גם בית משגע, גם שלושה ילדים מלקקת. ואת שניים וכבר טובעת.
תמר. התמר הקדושה, עם הילה של מגבות מתוקתקות.
אני גם עובדת, מיכל.
יודעת, יודעת. יושבת כל היום עם מחשב, מעבירה ניירות מצד לצד. זו נחשבת עבודה? בגילך… היא עצמה עיניים בהתרפקות שלושה ילדים, גינה, משק בית, הכל הספקתי. וגם את חמותי כיבדתי! לא העזתי אפילו מילה.
נועה ניסתה להסביר שהעבודה שלה דורשת ריכוז, שיש לה פרויקטים אבל כל זה התנפץ על החיוך המתנשא של מיכל. מיכל הנידה ראש כמו רבנית שנותנת מחילה לטיפשה מקומית.
כל ביקור היה מבחן גמר שמראש היה לה נכשל. מיכל מצאה פגמים בכל: מגבות לא מקופלות, תה חם מדי, פרחים כבר נובלים, וילונות חייבים כביסה. שלוש שנים כאלה, והעצבים של נועה נשחקו עד תום. ובכל זאת שתקה בשביל גיא. למען שלום בית.
באותו יום מיכל הייתה כנראה במצב רוח קרבי. פסעה ישר למטבח, מצקצקת בלשון למראה מחבת עייפה בכיור.
עומרי, בן ארבע של נועה, הפגין בשולחן דוחף את הכף בסיר המרק.
לא טעים! לא רוצה!
רואה! מיכל הודיעה בניצחון מה אמרתי? הילד לא אוכל מרק, כי את לא יודעת לבשל. תני אני אראה. ככה עושים: לוקחים עוף, רק עוף של קיבוץ, לא איזה גומי מהסופר…
משהו בתוכה קרע פתאום. שקט. בלי סאונד חיצוני, אבל נועה הרגישה את זה עד העצמות: הניצול נגמר.
שנות ההשפלות, ההשוואות הנצחיות לתמר האלוהית, הרמיזות שהיא לא שווה כלום, ההערות, הנשימות, הגבות המורמות הכל הופיע עכשיו, בעירבול קדירה נפיצה.
נועה קמה לאט. הסתכלה על מיכל בעיניים קרות שמעולם לא היו לה.
מיכל, את באת לבית של הבן שלך או שנכנסת לשלך?
מיכל קפאה עם כף באוויר. לרגע נראה ששכחה איך לנשום.
מה?..
שואלת: כשהתחתנת, הבאת את בעלך אלייך, או הוא הביא אותך אליו?
ל… לבעל, ברור… מיכל מצמצה, מבולבלת אבל מה זה קשור…
את גיא אני הבאתי לכאן. לדירה הזו. שלושה חדרים. שקניתי בכסף שלי. כן, כן, מהדשדוש הזה שלך ששולחת אותי “לעבור ניירות במחשב”.
הפנים של מיכל התחילו להחוויר.
אז פה אני מחליטה איזה מרק לבשל, מתי להכניס ילדים לישון, ואיזה חוג לבחור. ועוד דבר מעניין: כמה את הרווחת? או שישבת כל החיים בבית, ניהלת משק וחיית על המשכורת של יוסף?
מיכל נרעשה.
איך את… איך את מעזה לפגוע בי?
אני לא פוגעת אני שואלת. לידע כללי: המשכורת שלי שמונים אלף ש”ח. פי שתיים מגיא, למקרה שתשכחי. אז כשתרצי ללמד אותי שוב, תזכרי בזה.
השתיקה במטבח נהייתה כבדה כמו בורג במיץ גזר. אפילו עומרי שכח מרק מה זה ובחן את אמא וסבתא בתור מבחן פסיכולוגי מחדר הסגלגלים.
הדלת נטרקה. גיא חזר מהעבודה, עוצר בפליאה על המצב.
גיא!! מיכל עפה אליו אתה יודע מה אשתך אמרה לי? השפילה! העליבה! אותי!
רגע. גיא הרים יד נועה, מה קורה?
נועה סיפרה בשקט, עייפה שלוש שנים כאלה. את ההשוואות בלי סוף. ביקורת על כל צעד, על כל תקתוק במטבח, בדיחות על אימהות, התערבות בגידול הילדים.
גיא שתק. נועה ראתה איך פניו משתנים מאי הבנה להבנה, מהבנה למבוכה. הלסת שלו התמתחה, הוא שפשף עין, גבר שתפס שלקח חלק במשהו לא סימפטי.
גיא! אתה הרי לא מאמין ל… לזו… אני האמא שלך! גידלתי אותך, הייתי ערה לילות!
אמא גיא הביט בנועה. נועה הופתעה, היה שם משהו חדש. שלוש שנים את יורדת עליה?
אני?! סתם בקטנה ייעוץ! והיא…
ייעוץ? גיא הנהן באיטיות המרק, החוגים, שעות שינה, האבק. כל פעם?
מיכל פתחה פה, וגיא קטע אותה.
שמתי לב שנועה אחרי ביקור שלך נהיית מסוגרת. חשבתי שהיא עייפה. אבל התברר לי שהיא סובלת. זו הייתה הדרך לשמור שלום בית.
גיא!
אמא, הוא נשף עמוק אם תמשיכי להטיף לאשתי הדלת לבית הזה סגורה בפנייך.
מיכל נתקעה, אוחזת בשולחן עד שהפרקים שלה הלבינו.
אתה… ברצינות? בגללה?… בשביל זו?
בשביל אשתי, תיקן גיא אמא של הילדים שלי. האישה שקנתה את הדירה הזו, ששלוש שנים סבלה רק בשביל לא להכאיב לי. אז כן, אמא. ב-100% רצינות.
כמה שניות מיכל בהתה בבן כאילו היא רואה אורח. ואז טרקה את התיק, דהרה החוצה. רגע לפני הדלת, הביטה אחורה שפתיים רועדות, הפנים שטופים בעלבון אבל הפנים של גיא הבהירו לה: די. הנפנוף שלה היה חצי פרידה, חצי סילוק והיא עפה מהדירה.
בחדר השתררה דממה. אפילו עומרי רק חיטט במרק ושכח לרטון.
גיא חיבק את נועה. היא הצמידה מצח אליו, ורק אז הרגישה פתאום איך הכתפיים שלה קלות כמו שכל שלוש השנים האלו החזיקה עליה משאית קטנה ויורדת מהעורף רגע זה.
למה שתקת ככה הרבה? גיא לחש אל קודקודה, מלטף. שלוש שנים, נועה. שלוש שנים בפנים.
לא רציתי לריב ביניכם. היא בסך הכל אמא שלך.
טפשה שלי הוא הידק את החיבוק, לחי קרירה נגעה ברקה. את את המשפחה שלי. את והילדים. ואמא… אמא תסתדר, או שתראה את הנכדים בתמונות.
נועה הביטה בגיא. התחשק לה להתפוצץ מצחוק. לראשונה מזה שלוש שנים הוקל לה לנשום.
אמא, אמא! עומרי רץ סבתא הלכה? אני חייב לאכול את המרק הזה או מותר להישאר רעב?
גיא ונועה החליפו מבט והתפוצצו מצחוק. ביחד, בקול, כמו שלא צחקו כבר שנים.
המרק, נועה חייכה היום אוכלים, אבל מחר אני אכין ממש כזה שאתה אוהב.
