נמאס לי כבר מהשטויות של אמא שלך! אני מגישה תביעת גירושין, ואין על מה לדבר יותר! זרקתי לעברו של בעלי.
המנעול הסתובב בדיוק כשניגבתי את כוסות הסבתא מהשולחן פירורי ביסקוויט וניל שהביאה “מיוחד לנכד”, למרות שלנועם רק שנה והוא בכלל לא אמור לקבל ככה מתוק. כתם קפה מנוקד על המפה היא תמיד דוחפת מרפק לכלים כשהידיים שלה מפרפרות באוויר, מוכיחה לי שוב שאני לא יודעת להיות אמא.
שלום, הקול של אלעד נשמע עייף, כמו תמיד כשהוא חוזר. הוא זרק את המעיל על הכיסא מבלי להסתכל עליי.
שקט. המשכתי להבריק את השיש, בתנועות סיבוביות מוגזמות. בפנים בער לי משהו שלוש שנים. שלוש שנים שבלעתי.
מה קרה? סוף סוף הסתובב. חש, אולי, את הכובד באוויר.
זרקתי את הסמרטוט לתוך הכיור, טיפות התפזרו על הקרמיקה.
נמאס לי כבר מהשטויות של אמא שלך! אני מגישה גירושין, זהו זה!
המילים התפלקו החוצה, חדות, כמו סטירה. אפילו לא תכננתי לומר את זה עכשיו, אבל זה הציף אותי. נשפך.
אלעד נעצר. פתח וסגר פה, ואז חיוך עקום לו, כזה של לחץ.
מה את מדברת?
אמרתי הכול. הקול שלי רגוע, הרבה יותר ממה שהרגשתי באמת. תאסוף את הדברים שלך ותלך, או שאקח אני את שלי תבחר.
הוא הולך למטבח, מתיישב בבת אחת. משפשף את הפנים. אני עומדת מול הכיור, ידיים משולבות, מביטה עליו על האיש שהתחתנתי איתו בארמון חתונות ליד הים, כשהייתי בטוחה שנבנה משהו אמיתי.
דינה, בואי נדבר על זה ברוגע…
ברוגע? צחקתי. ברוגע כמו בצהריים, כשאמא שלך משתמשת במפתח הסודי שהשארת לה מאחורי הגב שלי? ונכנסת דורסנית למטבח, שואלת למה יש שניצלים קפואים בפריזר?
היא פשוט דואגת…
דואגת? הרמתי את הקול. כל שבוע, אלעד. כל שבוע היא דוחפת ידיים לדברים שלנו, מעירה על איך אני מנקה, מבשלת, מלבישה את נועם!
אלעד שתק. מביט בשולחן.
היום היא אמרה… בלעתי רוק. קשה אפילו לחזור על זה שהיא לא מאמינה שאני אמא טובה. מול נועם, אלעד. הוא מבין הכול, גם אם קטן.
אמא לא התכוונה…
אמא שלך אף פעם לא “מתכוונת”, הכיתי בחוזקה ביד על השולחן, החרס שקשק ובכל זאת, אני תמיד צפה אשמה בסוף. היא לא רצתה להרוס לי את יום ההולדת עם סיפורי כלות של חברותיה, לא רצתה לפגוע כשאמרה מול כולם בשולחן החג שאני עצלנית כי עוד לא יצאתי לחפש עבודה.
אלעד מחזיר אלי מבט עייף, אומר ייאוש.
אז מה את רוצה שאני אעשה?
הנה, השאלה. חיכיתי לה והיא גם הסימן האחרון.
שאני אזכה להגנה ממך! שלוש שנים אנחנו נשואים ולא פעם אחת הגנת עליי באמת!
אל תגזימי…
אני מגזימה?! הקול התנפץ. שמעתי את נועם זז במיטה דרך המוניטור; הורדתי את הטון בקושי. אני מגזימה כשהיא עושה סצנות על כך שלא נבקר בשבת, דורשת לדעת איך ואיפה כל שקל מתבזבז, בוחרת בשבילנו באיזה גן לשים את הילד?!
דינה, היא רק מנסה לעזור…
לעזור?! תפסתי את השקית שהביאה היום. הנה! “הבגדים החדשים שצריך בשביל להיות ראויה לבן שלי” קנתה לי בלי לשאול! מידה שלוש מעליי! צבעי חאקי כמו לזקנה!
שופכת הכול על השולחן. תחתונים ענקיים, חזייה אפרורית. אלעד מאדים.
טוב, זה באמת מוגזם…
זה לא “מוגזם”, זה השפלה! כל יום אני קמה בחרדה: איזה עצה, איזה הערה, איזה שיבוש מצב רוח?
רץ במטבח מצד לצד. כל המרמור, הכעס, האכזבה מתערבבים.
ואתה… כל פעם בצד שלה. “אמא לא התכוונה”, “היא דואגת”, “היא רוצה רק טוב”. ומי פה יגן עליי?
אני אוהב אותך, לוחש בשקט.
אהבה זה לא רק מילים, אלעד. זו גם פעולה. זה לעמוד ביני לבין מי שמכאב אותי גם אם זו אמא שלך.
הוא נשען אחורה, עיניים בחוץ. לילה ירושלמי שחור בפנים.
לה קשה לקבל שהילד שלה כבר גבר, שיש לו משפחה שלו.
קשה לה?! כמעט נחנקתי ומה איתי? אני חיה בתמידי דריכות! פוחדת להיות לבד בבית! שתבוא עם טענות פתאום!
אקח ממנה את המפתחות…
זה לא המפתחות! התיישבתי מולו. זה שאתה לא עוצר אותה. אף פעם.
דקה דממה. רק המקרר מזמזם, השעון מתקתק.
אני לא יודע איך, סוף סוף אחר כך, היא תמיד שלטה בהכל.
תבחר. או היא, או אני.
קשוח, נחרץ. אין דרך אחרת יותר.
דינה, זה לא פייר…
לא פייר? קמתי. לא פייר שספגתי שלוש שנים. לא פייר ששתקתי כשטענה להוריי שהתחתנתי איתך רק בגלל הכסף. לא פייר שחייכתי בבית החולים, והיא הכריזה שהתינוק רק שלה ולא דומה לי כלל!
אלעד קם גם. בא אליי לחיבוק התרחקתי.
אל תחבק, זו אמת. או שמדברים איתה היום ומציבים גבול או שאני הולכת.
דינה…
מספיק. נמאס לי להרגיש פחות. נמאס לי לבקש סליחה על מי שאני.
הנייד רוטט. אלעד בודק ראיתי את הלסת שלו נוקשת. על המסך: “אמא”.
הרים את הטלפון.
שלום… כן, אמא… לא, הכל בסדר…
ואז נקרע בי משהו.
חטפתי את הטלפון, מושכת על רמקול.
…אמרת לה? הקול של חמותי לחוץ. על הדירה?
מבט באלעד. לבן כמו סיד.
איזו דירה? שאלתי, מתוח.
שתיקה רגע, ואז היא מחייכת בנחמדות מזויפת:
דינוש, מתוקה, זה לא עניינך…
אני אשתו. זה ענייני.
אלעד מנסה לקחת חזרה את הנייד, אני מסובבת ממנו.
סיכמנו עם אחותי אילנה בדירתה המשתחררת. רוצים למכור, וארז זקוק לכסף לאוניברסיטה…
ארז בן הדוד, שתמיד מספר באירועים איך אשתו מושלמת ומצליחה.
ומה הלאה? מביטה באלעד.
אמא הציעה… לקנות אותה. במחיר רצפה.
עם איזה כסף?
שותק.
עם איזה כסף, אלעד?!
מהחסכונות שלך… וגם שלי קצת…
החסכונות שלי. מאה אלף שקל שחסכתי חמש שנים עוד לפני שהתחתנו. משמרות כפולות, חיים דחוקים, חלמתי לפתוח מכון יופי קטן, אפילו בניתי תוכנית עסקית.
דנתם על זה ביניכם. לא איתי.
דינה, זו השקעה! דירה בלב תל אביב…
ומה איתי? שואלת בעצב. מה עם החלומות שלי?
נשאיר את המכון להמשך…
להמשך? אני בת שלושים! בבית עם תינוק שנתיים!
חמותי בטלפון מתערבת:
דינה, תעשי חיים! יש לך תינוק! אח”כ תתעסקי בזוטות! הדירה למשפחה! אילנה נותנת מחיר רק לנו זו משפחה!
משפחה! חוזרת לאט. משפחה שמחליטה בשבילי. משפחה שלא סופרת אותי בכלל.
שמתי את הטלפון על השולחן, פונה לאלעד:
התכוונת לספר לי? או פשוט לקחת את הכסף?
רציתי לדבר איתך עוד…
עם מי? כבר התייעצת עם אמא, ועם ארז כנראה גם. מתי איתי?
הדלת נפתחת מפתח ספייר. חמותי נכנסת, פרווה יקרה, פנים אדומות מקור.
מה זה הרעש הזה?! אלעד, למה היא צווחת?!
אחריה חילצה גם אילנה מלאה, עם חיוך שבע רצון.
שלום דינה. עברנו קרוב, הבאנו מסמכי הדירה…
מסמכים. הכל מוכן, לא שואלים.
תצאו מהבית, אמרתי בשקט.
מה? חמותי נפעמת.
אמרתי תעזבו את הדירה שלי! שתיכן!
איך את מדברת?! חמותי מתקדמת עליי. אלעד, שמעת מה היא עונה לי?!
אמא, אולי באמת לא עכשיו… לוחש אלעד.
לא עכשיו?! נפנית אליו בכעס. נתתי לך הכל! לבד! וזו? מצביעה לעברי. אחרי כל מה שקיבלת ממני…
תשתקי! צרחתי, קול אדיר. אילנה נבהלה. שתיכן החוצה! מיד!
דינוש, למה את מתעצבנת? מחייכת אילנה. מה רע פה? ארז צריך עזרה, לכם דירה כולם מרוויחים…
לא מעניינת אותי הדירה! אני רוצה בעל שישמע אותי! משפחה שלא רואה בי זרה!
מי את בכלל?! חמותי שואגת. חושבת שאם את צעירה יפה את משהו? אלעד איתך רק בגלל ההריון! בלעדיו לא היית נכנסת למשפחה!
שקט.
אלעד קפוא, פה פתוח.
זה נכון? שואלת.
שקט.
אלעד, נכון? רק בגלל ההריון?
אני… אהבתי אותך…
אהבת. עבר. מהנהנת. הבנתי.
אוספת את הארנק. הנייד בכיס.
דינה, תחכי… מתקרב אליי.
אל תיגע. תשאיר מפתחות. מחר תיקח את הדברים כשלא אהיה.
את לא יכולה פשוט ללכת!
אני הולכת. ממך. מאמא שלך. ומכל הקרקס.
ניסתה לתפוס בידי:
תעזבי את נועם?!
אאסוף אותו מחר, ואם צריך עם המשטרה. הלילה שיישן בשקט; רק הוא לא צריך את השטויות שלכם.
פותחת דלת, יוצאת למדרגות. הקור צורב בלחייים. הרגליים יורדות לבד.
אלעד אחריי:
דינה, חכי! לאן את הולכת?!
לא עונה. יורדת במדרגות רביעי, שלישי, שני…
נפתור הכל! אדבר איתה! מבטיח!
ראשון. היציאה. פותחת ורצה החוצה.
קור דצמבר תל אביבי מוחץ. הולכת מהר, לא יודעת לאן. מעיל פתוח, בלי צעיף לא אכפת לי. רק להתרחק. מהבית, מהאנשים, מהכול.
הטלפון רוטט. אימא. דוחה. על המסך שוב אלעד. שוב דוחה. אחר כך חמותי. משתיקה הכל.
עוצרת ליד תחנה. ספסל קרח. הידיים רועדות. מה עשיתי?
הלכתי. בלי תיק, בלי ילד, בלי תוכנית. כמו בסרט. רק שבסרט הגיבורה מוצאת נסיך. ובמציאות?
יושבת על ספסל ברמת אביב. בלי כסף הארנק בדירה, רק כרטיס אחד בכיס. ללכת לאמא? גרה בשיכון קטן עם אחותי שירה, סטודנטית אין מקום בכלל.
לחברה רוני? צפופה שם עם בעל וילדים.
הטלפון נדלק שוב. הודעה מאלעד: “סליחה. בואי נדבר מחר. ברוגע”.
ברוגע. כאילו אפשר ברוגע לדבר על החיים שהתפוצצו. שרק ההריון גרם לחתונה. שהחמות לא סופרת אותי. שמי שאני לא מעניין אף אחד.
ממספר לא מזוהה: “דינה, זו אילנה. תקשיבי, הדירה באמת מציאה. חשבי על נועם צריך מרחב. תתקשרי.”
הם כולם רוצים לדבר רק בלי לשאול לדעתי.
קמה. הולכת אל התחנה. מצאתי כרטיס לפחות זה. יורדת למטה חום התחנה מלטף. עולה על קו שדוגל. לאן לא יודעת.
יורדת בכיכר רבין, סתם. בגלל השם.
מסתובבת בעיר, האורות רועדים, אנשים רצים. אני הולכת בתוכן, זרה, עבודת.
נכנסת לבית קפה 24/7. מזמינה תה עם הכרטיס. מתיישבת ליד החלון. מביטה על האנשים, חושבת.
על נועם. הוא יתעורר, יקרא לי ואני לא שם. מה יגידו לו?
כואב הלב. לא עזבתי. רק… רק צריכה זמן. לחשוב לאן ממשיכים.
מלצרית צעירה, בת עשרים וחמש, פנים עייפות, מגיעה לשולחן.
משהו נוסף?
לא, תודה.
שומעת אותה עומדת, לא זזה.
סליחה, לא ענייני… הכל בסדר?
חייכתי עקום:
כנראה שלא.
רוצה לשתף?
מוזר. זרה גמורה שואלת. אולי משעמם לה. אולי רואה עליי.
עזבתי את בעלי, אומרת. עכשיו.
היא מתיישבת מול:
יש לי הפסקה. רוצה להגיד לי?
התחלתי. הכל. על החמות, על הדירה, על הגילוי, על המסלול הלא ברור. דברים התגלגלו, לא עצרתי.
היא שומעת הכל, בשתיקה. אחר כך אומרת:
גם לי זה קרה. שלוש שנים עם בן זוג, אמא שלו חיה איתנו, שלטה בכל דבר. חיכיתי שייעלם רק החמיר.
אז מה עשית?
עזבתי. בלי כלום, בלי כסף. התחלתי מחדש. קשה, אבל נשמתי חופשית.
לך לא היה תינוק.
לא. לך יש?
בן. בן שנה.
מהנהנת:
קשה יותר. אפשרי, אבל. אל תחזרי בדיוק לאותה מלכודת. אם תחזרי, תתרסקי שוב. ידעו שאפשר לרמוס אותך.
שתיתי תה קר.
מפחדת שלא אצליח לבד.
מי קבע שתהיי לבד? מחייכת. יש הורים, חברים. ואת חזקה, אחרת לא היית פה בעצמך.
החלפנו מספרים. קראו לה אלינור. מלצרית פשוטה אבל הבנתי שיותר תמיכה ממנה קיבלתי עכשיו מכל השנים עם אלעד.
יצאתי מהקפה עם הזריחה. מתחיל להאיר. פתחתי את הטלפון עשרים ושלוש שיחות שלא נענו. מאלעד, מחמותי, מאמא, אפילו מרוני מן הסתם כולם כבר מעורבים.
שלחתי רק אחת: “מחר בשתיים נפגשים מחוץ לבית, בלי אמא שלך. מדברים על נועם ועל גירושין. לא רוצה יותר טלפונים.”
שלחתי. נשמתי.
העתיד? כנראה דירה שכורה, עורכי דין, סעיפים, חלוקת הילד. פחד? כן. אבל פחות מאשר להישאר בכלא של הבוז.
התחלתי ללכת בין רחובות העיר המוארה. ולראשונה מזה שלוש שנים הרגשתי חופשיה.
