מאס לי לשאת את כולם על גבי! אין לי אפילו שקל אחדתזינו את עצמכם איך שנוח לכם! קראתי בקול רם, חוסמת את כרטיסי האשראי.
פיתחתי את דלת הדירה והקול של המטבח נחת עלי מיד. בעלי, יוסף, דיבר עם אמו שושנה לוי. האישה הגיעה הבוקר והתמקמה במטבח, כמו תמיד.
מה הבעיות עם הטלוויזיה? שאל יוסף.
היא כבר מתה, מתלוננת חמותו. התמונה רעועה, הקול קופץ והקול צוץ. היא כבר הייתה צריכה להחליף לפני שנים.
הסרתי את הנעליים ונכנסתי למטבח. חמותי יושבת על השולחן עם כוס תה, ויוסף משטולל בטלפון.
אהה, תוזה כאן, אומר יוסף בחיוך. בדיוק דיברנו על הטלוויזיה של אמא.
מה לא בסדר? שואלת אני, עייפה.
היא שבורה לגמרי. צריך חדשה, אומרת שושנה.
יוסף שם את הטלפון על השולחן ומביט בי.
את תמיד משלם על הדברים האלה. קנה לאמא טלוויזיה. אנחנו לא רוצים להוציא מהשכר שלנו.
קפאתי כשסירקתי את המעיל. הוא אמר זאת כאילו הוא מדבר על קניית לחם מהמאפייה.
גם אני לא מרגיש, ואת? שאלתי.
יש לך עבודה טובה, הכנסות טובות, מסביר יוסף. ואני מרוויח מעט.
קמתי את מצחתי ובדקתי אם הוא מתכוון ברצינות. פניו של יוסף נראו בטוחים לחלוטין במילים שלו.
יוסף, אני לא בנק, אמרתי באיטיות.
יאללה, זה רק טלוויזיה אחת, חייך הוא והניף את ידו.
ישבתי לדלפק, מציינת לעצמי את כל החודשים האחרונים. מי שלם על הדירה? אני. מי קנה את המוצרים? אני. מי שילם על החשמל, המים והגז? שוב אני. והתרופות של שושנה, שדיברת כל פעם על לחץ דם וכאבי מפרקים. גם ההלוואה של חמותי לשיפוצים היא הפסיקה לשלם אחרי שלושה חודשים, ואני לקחתי על עצמי.
זוכרת משהו? שאל יוסף.
אני זוכרת מי משלם על כל המשפחה במשך שנתיים האחרונות.
שושנה התערבה:
תוזה, את האמא של הבית, האחריות עלייך. זה לא קשה לקנות טלוויזיה לאמא של יוסף? זה קנייה בשביל המשפחה.
בשביל המשפחה? חזרתי. איפה המשפחה כשצריך להוציא כסף?
אנחנו לא עומדים בחוץ, מתנגד יוסף. אני עובד, ואמא עוזרת בבית.
עוזרת? הפתעתי. שושנה באה לשתות תה ולספר על המחלות שלה.
שושנה נפלה על האשמה.
מה זאת אומרת רק לדבר? אני נותנת עצות איך לנהל בית נכון.
עצות על איך אני צריך לתמוך בכולם?
טוב, מי עוד היה עושה זאת? שאל יוסף בתדהמה. אתה מרוויח טוב.
הסתכלתי על יוסף. הוא באמת מאמין שזה נורמלי שאשתו נושאת את כל העול הפיננסי.
ומה את עושה עם הכסף שלך? שאלתי.
חוסך, ענה. למקרה חירום, פיטורים, משהו.
ולאן נעלמת הכרית הביטחונית שלי?
יש לך עבודה יציבה, הם לא יפטרו אותך.
אמרתי ברוגע: אולי הגיע הזמן שאתה ואתה אמא יחליטו מה לקנות ובאילו כסף.
יוסף חייך. למה אתה מדברת כך? את מנהלת את הכסף כל כך טוב. ואנחנו מנסים לא להכביד עלייך.
לא מכבידים? דם זרם אל פניי. יוסף, אתה באמת חושב שלא מכבידים אותי?
חמותי נענתה: אנחנו לא מבקשים ממך לקנות משהו כל יום, רק כשזה באמת חייב.
האם טלוויזיה היא צורך? שאלתי.
כמובן! איך תחיה בלי חדשות וסדרות?
אפשר לצפות באינטרנט.
אינטרנט? קצרה שושנה. אני זקוקה לטלוויזיה אמיתית.
התברר שהשיחה הולכת במעגלים. חמותי ויוסף מאמינים בחובה שלי לממן את כולם, בעוד הם חוסכים כל שקל.
כמה עולה הטלוויזיה שאת רוצה? בקשתי.
ארבעים אלף שקל, קפץ יוסף. גדולה, עם אינטרנט.
ארבעים אלף, חזרתי.
את יודעת כמה אני מוציא על המשפחה בחודש?
כמה?
כעת קחנא, שבעים אלף. דירה, מצרכים, חשבונות, תרופות של אמא, ההלוואה.
יוסף הזדעזע. זה משפחה, זה רגיל.
ומה אתה מוציא על המשפחה? שיבחתי. חלב, לחם.
חמש אלף בחודש לכל היותר, חישבתי.
אז למה הכסף שלך יושב בחשבון האישי ולא בחשבון משותף?
יוסף נשתק. גם שושנה השתשתה.
שושנה ניסתה לשמור על פניו: בני תורם למשפחה.
במשהו? שאלתי. מתי קנית מזון בפעם האחרונה? חצי שנה לפני כן. רק אחרי שהייתי חולה וביקשתי ממך ללכת לחנות.
הוא עובד!
ואני עובדת, וההכנסה שלי הולכת לכולם, שלוֹ שלו עומדת עליו.
זה כך זה נוהג, אמר יוסף בחוסר בטחון. האישה מנהלת את הבית.
ניהול הבית לא אומר לשאת את כולם על הגב, חזרתי.
מה את מציעה? שאלת שושנה.
כולנו נדאג לעצמנו.
חמותי זעמה: מה זה אומר? המשפחה?
המשפחה היא כשכולם תורמים במקביל, לא כשאישה אחת משלמת על כולם.
יוסף הביט בי בתמיהה. זה בלתי רגיל. אנחנו זוג עם תקציב משותף.
תקציב משותף? צחקתי. זה כששנינו משקיעים לכיס אחד. אצלנו זה אחרת: אני מוסיפה, אתה שומר לעצמך.
כי כשצריך כסף, תוציאי לעצמך, לא לנו.
איך אתה יודע? שאלתי. האם תקנה טלוויזיה לאמא במזומנים של ארבעים אלף?
יוסף היסס: זה החיסכון שלי.
בדיוק, שלך.
שושנה ניסה לחזוק את המעמד: גבר צריך להיות ראש המשפחה.
והראש צריך לתמוך, לא לחיות על חשבון אישתו.
הוא לא חי עלי! היא טענה.
הוא חיי שלוש שנים שלם משלמים לי על דירה, חשבונות, תרופות והלוואה. הוא חוסך לעצמו.
יוסף ניסה להצדיף: זה רק זמני, משבר.
שלוש שנים משבר, ובכל חודש אתה מעביר יותר הוצאות אליי.
אני לא מעביר, אני מבקש עזרה.
עזרה? כמה פעמים שכרת את השכירות בחצי השנה האחרונה?
אף פעם.
קנית מצרכים?
לפעמים.
קנית חלב פעם בחודש זה לא מצרכים.
טוב, לא קנית, אבל אני עובד ומכניס כסף.
אתה מכניס ומפסיק אותו מיד בחשבון האישי.
חוסך לעתיד.
לעתיד שלך.
שושנה קראה בקול: מה אתה עושה? אף פעם לא קיבלת תלונה.
חשבתי שזה זמני, עד שיוכל לשאת משקולת.
ועכשיו?
עכשיו אני חווה שהייתי פרה כספית.
יוסף קם בקול: איך אתה קורא לזה? אם אמא צריכה טלוויזיה, היא תקנה בעצמה. או אתה תשלם מחסכונותיך.
פנסיה שלה קטנה, ושטף השכר שלי אינסופי? שאלתי.
אתה יכול להרשות לעצמך, אבל אינני רוצה.
שקט נפל. יוסף ושושנה התבוננו זה בזה.
למה את לא רוצה? שאל יוסף בקול נמוך.
כי נמאס לי לתמוך במשפחה לבד.
אנחנו משפחה, צריך לעזור זה לזה.
לא אחד תומך בכולם.
קמתי מהשולחן, הרגשתי שהן רואים בי מכונה שמוציאת כסף על דרישה.
לאן את הולכת? שאל יוסף.
לטפל בדברים.
בלי לומר מילה, הוצאתי את הטלפון, פתחתי אפליקציית הבנק, חסמתי את כרטיסי האשראי המשותפים. עברתי להעביר את כל החסכונות לחשבון חדש שפתחת לפני חודש, לחשבון אישי שלא יכולו לראותו יוסף או שושנה.
מה את עושה? שאל יוסף בחשש.
מטפלת בעניינים פיננסיים, אמרתי בקצרה.
הוא ניסה להציץ, אבל סיבבתי את המסך. אחרי חמש דקות, כל הכסף עבר לחשבון האישי שלי, ללא גישה של אחרים.
מה קורה? קרא יוסף במתח.
מה שהיה צריך לקרות לפני זמן רב קורה עכשיו.
הזזתי את הגדרות הכרטיס וביטלתי גישה לכל אחד מלבד עצמי. יוסף נדהם, לא תפס את היקף המעשה.
שושנה קמה בכיסא, קראה בקול: מה עשית? נותר לנו ללא כסף!
נשאר לכם מה שאתם מרוויחים בעצמכם, עניתי רגוע.
מה זאת אומרת “עצמנו”? מה עם המשפחה? מה עם התקציב המשותף? צעקה היא.
מעולם לא היה תקציב משותף, היה רק התקציב שלי, שכולם השתמשו בו, הגנתי.
שושנה קראה בקול רם: אתם משפחה! אתם משוגעים!
בקול חם ויציב: מהיום והלאה נפרד. אני לא חייבת לממן את הפקודות שלך.
יוסף התנגד: זה הוצאה הכרחית! טלוויזיה של ארבעים אלף שקלים היא הוצאה הכרחית!
אז קנה אותה מהפנסיה! או השתמש בחסכונות שלך.
שושנה חיפשה את יוסף: למה אתה שותק? תן לה מקום! היא אשך שלך!
יוסף נבך בחוסר מילים, ידע שהיא צודקת אבל לא רצה להודות.
יוסף, באמת את חושבת שאני צריך לתמוך בכל המשפחה? שאלתי במרוחק.
אנחנו זוג, ענה הוא. זוגיות משמעותה שותפות, לא שהאישה תשלם את הכל.
השכר שלי קטן! הוא טען.
השכר קטן, אבל החסכונות שלך גדולים, כי אתה משאיר אותם לעצמך.
יוסף נשתק. שושנה החליטה לשנות אסטרטגיה: תוזה, החזירי לי את הכסף מיד! אני צריכה תרופות!
תשלם בעצמך.
הפנסיה קטנה!
שאל את בנך, יש לו חסכונות.
יוסף, תן לי כסף לתרופות! היא דרשה.
יוסף נבוך: אני שומר אותו למשפחה.
אני המשפחה! היא צעקה.
אלו החסכונות שלי, אמרתי. כשצריך כסף כולם מתייחסים אליו כשלהם.
שושנה ניסתה להרגיע: תוזה, את אישה טובה שתמיד עוזרת.
עד שלא הבנתי שהשתמשו בי.
אינך משומשת, את מוערכת!
מוערכת על מה? על תשלום כל החשבונות?
על תמיכת המשפחה.
אינני תומכת במשפחה, אני תומכת בשני מבוגרים שיכולים לעבוד ולפרנס את עצמם.
בבוקר הבא הלכתי לבנק ופתחתי חשבון נפרד על שמי, הדפסתי תדפיסים של השנתיים האחרונות שכללו תשלומים על דירה, מצרכים, חשבונות, תרופות והלוואה של חמותי כולם עלי.
כאשר חזרתי הביתה הוצאתי מזוודה גדולה ותחלתי לארוז את חפציו של יוסף חולצות, מכנסיים, גרביים קמתי בקפידה.
מה את עושה? שאל יוסף כשחזר מהעבודה.
אורזת את חפציך.
למה?
כי אתה יותר לא גר כאן.
מה זאת אומרת “לא”? הדירה שלי גם שלי!
הדירה על שמי, אני מחליטה מי גר בה.
אנחנו זוג!
לעת עתה, כן. אבל לא לעד.
הזזתי את המזוודה למרכז המסדרון והוצאתי את המפתחות.
המפתחות?
לכל הדירה, כולל המפתחות המיותרים.
את רצינית?
בהחלט.
יוסף העביר לי בזהירות את המפתחות, גם של חמותו שיש לה לפעמים.
תקשרי אליה ותבקשי לה להחזירם, אמרתי.
למה? שאל יוסף.
כי שושנה לא זכאית יותר להיכנס לדירה שלי.
שעה אחרי כן חמותי הגיעה, ראתה את המזוודה במעין קור.
מה משמעות הדבר? שאלה בחוזק.
משמעותו שהבן שלך עומד לעזוב.
לעזוב לאן? זה הבית שלו!
זה הבית שלי, ואני לא רוצה לתמוך במגרדנים.
איך תעוזה! היא צעקה.
תעוזה. החזירי לי את המפתחות.
המפתחות?
לדירה, אני יודעת שיש לך עוד עותק.
לא אחזיר!
אז אזעקת משטרה.
היא הרימה קולי עלי, קראה שהמשפחה נשברת, שהמעשים שלי הרסו את קשרי המשפחה. צעקתי ברוגע: הילדה הטובה איננה כאן, ואני מזינה את המשטרה.
החלו להגיע השוטרים, בדקו את ניירת הנכס.
גברת, החזירי את המפתחות ויצאו מהדירה, אמרו השוטרים.
הבנה שלי! קראה היא, והשליכה את המפתחות על הרצפה. תצטערו!
אהיה לבד, אבל עם כספי שלי, השבתי.
יוסף קרא לי בחשש, נגע במזוודה, והתרגל אל החוץ. לפני שיצא, פנה אלי בחיוך מרוחק.
תוזה, אולי תחשבי שוב?
אין מה לחשוב, עניתי.
שבוע אחרי, הגשתי תביעה לגירושין. לא היה כמעט רכוש משותף הדירה הייתה שלי מאז תחילת הדרך, והאוטו נרכש בכספי. יוסף לא התנגד, הבין שאין טעם להילחם.
הוא קרא, ביקש להיפגש, הבטיח לשנות, לשלם את כל ההוצאות של אמא.
מאוחר מדי, אמרתי. האמון אינו חוזר.
אני אוהב אותך!
אוהב אותי או את הארנק שלי?
אותך, בטח!
למה חיית שלוש שנים על החשבון שלי בלי חרטה?
הוא נרעד, לא מצא תשובה. המשפט הסתיים במהירות.
חוותה שושנה חודשים של שיחות טלפון נלהבות, צער, איומים ובקשות לתרופות. הקשבתי בשקט ובסוף תליתי.
הלחץ הדם שלי גבוה בגללך! קראה היא.
בקשי מבנך לטפל, יש לו חסכונות, השבתי.
הוא מצטער להוציא כסף! היא חיבבה.
מצוין, עכשיו אתה מבין איך הרגשתי שלוש שנים.
חצי שנה אחר כך פגשתי את יוסף בחנות. הוא נראו עייף, לבושו איבד מהקלאסיות.
שלום, אמר בחוסר נוחות.
שלום, השבתי.
מה שלומך?
מצוין. ואתה?
טוב… אני גר עם אמא בינתיים.
היא הסתכלה על הרחוב, ידעה שהחופש שלה נרקם ממעטפת של החלטות חדפעמיות, והלב שלה נרגש מהעתיד שצומח מעבר לאופק.
