נמאס לי כבר שבאים אלינו כל סופ”ש! – אולי גם אתם מכירים את הטיפוס שחושב שהכול סובב סביבו ולא אכפת לו שיש לכם חיים משלכם. גיסי ומשפחתו – הוא, אשתו, שני ילדיהם ואח של אשתו – מגיעים אלינו כל סוף שבוע כאילו בית המלון הפרטי שלהם. אף פעם לא שואלים אם זה מתאים, אף פעם לא מתחשבים. זה נמשך כבר כמעט שנה, וכבר נגמר לי הכוח. אני אוהבת אורחים, אבל במידה – וכאן כבר אי אפשר לנוח או לטפל בעניינים שלי אחרי שבוע עבודה קשה. במקום לנוח אני מוצאת את עצמי מבשלת, מסדרת מיטות ומכבסת הרים של מצעים, ושוב ושוב תוהה אם הם בכלל קולטים עד כמה זה חוצפה. בכל חודש הם אצלנו לפחות שלוש פעמים! אני ובעלי אף פעם לא מתנהגים ככה אצל משפחה, אולי היינו צריכים לבקר אותם כמה פעמים שיבינו איך זה מרגיש. ביקשתי מבעלי שידבר איתם, אבל הוא לא יודע איך – פוחד להעליב. אז הפסקתי לבשל בסופ”ש – אוכלים מה שיש, ואם נגמר, שיכינו לעצמם. גם דאגתי לא להבריק את הבית לפני כל ביקור. פעם גיסתי העירו לי שהגרביים של הבת שלה התלכלכו – אמרתי לה שאם מפריע לה, הדלי והמגב באמבטיה. וגם, הכי חשוב, התחלתי לשים את עצמי במקום הראשון – לא מבטלת תוכניות בגלל אורחים, ואם אין לי משהו ספציפי אז אני דווקא מנקה יסודי כדי לא להיות איתם. יום אחד גיסי אמר לבעלי: “נראה לי שנגמר לנו הזמן פה, הא?” ומאז – הם מגיעים רק אחרי שיחה מראש, בלי לינה, והרבה פחות. הייתם פעם במצב כזה? איך התמודדתם?

די, נמאס לי מזה שאתם מגיעים כל שבת!

אולי פגשתם פעם את אותו טיפוס שמאמין באמת ובתמים שהעולם כולו סובב סביבו, לא מעניין אותו אם יש לכם תכניות משלכם או סידורים. כך היה אחי של בעלי עם כל משפחתו הוא, אשתו, שני הילדים שלהם ואחיה של אשתו כולם היו מגיעים אלינו לתל אביב בכל שבת, נשארים ללון בלי לשאול אם זה מתאים לנו או לא.

וכך, כבר כמעט שנה, כל סוף שבוע הופך אצלנו לקרקס. אני באמת אוהבת אורחים, אבל בגבול הטעם הטוב בסופו של יום, גם לי מגיע קצת שקט אחרי שבוע עבודה ארוך, לעסוק בענייניי, ואולי פשוט לנוח בשקט בדירה שלי.

אבל במקום מנוחה, מצאתי את עצמי כל שבת על הגז, מארחת שיחות, מכינה להם מיטות, ואחר כך שוטפת הר של מצעים. כל פעם מחדש שאלתי את עצמי אם הקשר המשפחתי מאפשר כזה חוסר התחשבות, להגיע בלי לשאול לפחות שלוש פעמים בחודש. אולי הייתי סובלת את זה אם זה היה קורה לעיתים רחוקות, אבל כשהביקורים הפכו לשגרה, איבדתי סבלנות.

אני ובעלי מעולם לא התנהגנו כך אצל קרובי משפחה אחרים. לפעמים אפילו חשבתי אולי היינו צריכים להחזיר להם ביקור, שיבינו בעצמם מה זה אומר. ביקשתי מבעלי לדבר איתם, אבל הוא חשש לפגוע. אולי נוח לו עם זה? סירב לגמרי להתערב, אז נאלצתי לטפל בזה בעצמי.

בתחילה הפסקתי לבשל בשבתות. מי שהגיע נאלץ להסתפק בשאריות השבוע, ומי שהיה רעב שיבשל לעצמו. הרי גם אני יכולה להסתדר עם לחם ומים.

פעם אחת, ישבו כולם סביב השולחן מחכים לארוחת צהריים, והביטו בי במבטים שואלים. אמרתי: “היום אין אוכל. אם אתם רעבים, תבשלו לעצמכם.” איש לא השיב, אף אחד לא בישל, כולם שתו תה והלכו לישון.

בנוסף הפסקתי לעשות ספונג’ה לקראת ביקוריהם. יום אחד התלוננה אשתו של אחי של בעלי שבגרביים הלבנות של הילדה שלה הופיע פתאום גוון אפור. אמרתי לה שפשוט לא היה לי זמן לשטוף רצפה, ואם היא דואגת, היא מוזמנת לעשות זאת בעצמה הדלי והמגב מחכים באמבטיה. מאז לא התלוננה שוב.

אבל הדבר החשוב ביותר הפסקתי לדחוק את עצמי לפינה בכל פעם. לא משנה מי הגיע, לא שיניתי את תוכניותיי. בסוף כל יום מגיע לי זמן לעצמי, עם האנשים שאני בוחרת לבלות עמם. כשבאו אורחים, ישבתי איתם שעה והודעתי בנימוס: “סליחה, יש לי דברים לעשות.” אם בעלי רצה, שיבדר את המשפחה בעצמו. ואם לא היו לי שום תכניות, בכוונה התחלתי סדר וניקיון גדול גם זו דרך להימנע משיחות מיותרות.

יום אחד, אחרי עוד ביקור כזה, אמר אחי של בעלי לבעלי: “נראה לי שנגמר לנו הזמן?” מעניין איך הגיע למסקנה הזו. מאז, הקרובים היקרים מתקשרים מראש, מגיעים לביקור קצר בלבד, בלי לינה ומגיעים הרבה פחות מבעבר. האם גם אתם נתקלתם במצב כזה? איך פתרתם אותו?