נמאס לי, נגמר. אני עוזב! כמה אפשר?!
“נמאס לי, נגמר, אני עוזב! כמה אפשר?! הילד, העייפות התמידית שלה, ‘תעזור לי, תעזור לי’… ואני רוצה לצאת לטייל, כמו פעם! אני רוצה תשוקה! אני עובד! בסוף אני גבר! רוצה לחזור אל אשתי האהובה… עכשיו אלך לגור קצת אצל חבר, אחר כך אמצא לי צעירה… אוף…” כך הרהר נתן, יושב מאחורי ההגה, ומעשן בעצבנות. היום הוא הרגיש שהיחסים שלו ושל רבקה הגיעו לסיום.
הסיפור שלהם ישן כמו תל אביב היכרות, התאהבות אמיתית, תשוקה, חוסר גבולות, ואז היא הציגה לו טסט חיובי.
“אין בעיה, תביאי ילד, נסתדר!” אמר נתן בביטחון, וכל המשפחה מסביב הנהנה בראש כאילו מעידה: ‘נעזור לכם, רק תלדו…’ חתונה, לידה דמעות של התרגשות בן! ואז החיים נטולי הדאגות נגמרו. רבקה הפכה לאמא לחוצה, עייפה כל הזמן, לא מסודרת, הילד צווח, גם בלילה, “תעזור לי, תעזור” נהיה תמידי… איפה אותה נערה שהוא אהב? המשפחה נעלמה להם, נשארו לבד עם ההורות הלוחצת…
“אני לא מוכן,” אמר נתן היום לרבקה, וסגר את הדלת בפניה, כשהיא מחזיקה תינוק בוכה.
חריקת בלמים דמות כפופה כהה הופיעה פתאום מול המכונית.
“מה, החיים שלך כבר לא יקרים לך?!” נתן יצא מהאוטו במהירות ורץ אל הדמות.
האיש במעיל התיישר, הביט בנתן בעיניים זקנות ועצובות, ולחש:
“נכון.”
נתן הופתע מהתשובה:
“סבא, אתה צריך עזרה? רוצה שאעזור?”
“אני כבר לא רוצה לחיות.”
“נו, עזוב, אני יכול להביא אותך לבית שלך, תספר לי, אולי אוכל לעזור…” נתן אחז בידו של הזקן והוליך אותו בזהירות אל המכונית.
“נו ספר, סבא.” נתן הדליק סיגריה.
“זה סיפור ארוך.”
“יש לי זמן.”
הזקן הביט בנתן בתשומת לב, הסתכל על התמונה במראת הרכב.
“לפני חמישים שנה פגשתי נערה, התאהבתי מיד, הכל התקדם מהר, פתאום כבר משפחה, ילד שוב חשבתי שזה אושר אמיתי! אבל אני רק רציתי שיישאר כמו שהיה פעם, תשוקה, צעירים… העבודה, התינוק, הבית, הערמה של מטלות עליה, לא עזרתי… במשרד פגשתי אישה אחרת, רומן… בסוף רבקה גילתה, גירושין. היא נישאה מחדש, נראתה טוב, הבן קרא לאיש החדש ‘אבא’, ואני… הלכתי עוד ועוד, רק לבד. כלום לא נשאר לא משפחה, לא אישה, לא ילדים. היום הבן שלי בן חמישים, הגעתי לברך, סגר בפניי את הדלת, הזקן פרץ בבכי, ואני אשם. אמר ‘אתה לא אבא שלי, לך לך.'”
“כמה להחזיר אותך, סבא?” נתן טפח על ההגה.
“אני גר פה, תמשיך לנסוע, אל תדאג…” הזקן ירד מהרכב והתקדם אל בית הקרוב. נתן הביט בו עד שנכנס לבניין, נשאר רגע, ואז המשיך.
הוא נכנס לסופר, קנה פרחים.
“סליחה, רבקה, סלחי לי,” נכנס לבית, כרע ברך מול אשתו הדומעת. “תנוחי, אהובה.”
נתן לקח את הבן מזרועותיה, נכנס לחדר השני, נענע אותו ושר בקול צרוד: “איפה הם כל המשחקים העייפים…”
הילד נרדם במהירות, שם את ידו על לבו של אביו, המתרגש להפליא: “אני רוצה לראות את הבן שלי גדל, לשמוע ‘אבא’.”
“עוד פעם הצלת ‘טובעים’?” שאלה יהודית, אשתו של הזקן, כשפתח את הדלת של דירתם. הוא חייך, תלה את המעיל על המתלה.
“כן, ניסיתי, אולי אפשר עדיין להחדיר לצעירים את האמת הפשוטה.”
“ואיך אתה מרגיש מי זקוק לעזרה?”
“אני עצמי הייתי זקוק לה בגיל הזה…”
“בוא נאכל ארוחת ערב, מציל. דרך אגב, מחר הולכים למסיבת יובל של הבן, אין שום ‘טובעים’ בערב,” אמרה יהודית בחיוך רך.
“לא שכחתי, בכל זאת חמישים שנה לבן שלנו, לאהבה שלנו, איך אפשר לשכוח…” הקיף את אשתו, והלך איתה למטבח, מחייך.
כי לפעמים רגע של חמלה ופשטות יכול להחזיר אותנו אל מה שבאמת חשוב משפחה, אהבה, וסליחה.
