נמאס לי, די, אני עוזב! כמה אפשר!
ישבתי מאחורי ההגה ותהיתי האם היום באמת הגענו לנקודת שפל בזוגיות שלי עם נעה? אני עובד קשה כל היום, מגיע הביתה, והיא תמיד עייפה, הילד צורח, “תעזור, תעזור”… ואני? אני רוצה לצאת, כמו פעם! רוצה תשוקה, רוצה להיות עם אישה אהובה. פעם הייתי מגיע הביתה ונעה הייתה מחכה לי, מחייכת, מטופחת, מתוקה… והיום? אפילו לסקס אין כוח, הכול מתפורר. אולי אחיה אצל חבר, ואחפש לי צעירה… אוף.
הסיפור שלנו ישן כמו תל אביב. הכרנו, התאהבנו כמו ילדים, תשוקה בלי גבולות, התעלמנו מהמניעה, כמה חודשים אחרי נעה מראה לי בדיקת הריון עם שני פסים. “ברור שתביאי ילד, נסתדר”, אמרתי בתקיפות, והמשפחה הנהנה תולידו, נעזור! ואז החתונה, לידה, דמעות אושר בן! ומאז? החיים הפכו לדאגה מתמשכת. נעה התמסרה לאמהות, תשושה, לא מטופחת, הילד בוכה כל הלילה, “תעזור”, זה כל הזמן איפה הילדה שלי נעלמה? המשפחה נסוגה נשארנו לבד עם ההורות.
היום אמרתי לנעה: “אני לא מוכן יותר”, טרקתי את הדלת על בכיה ועל הבן הבוכה.
בדיוק אז, בזמן שבלמתי, הופיעה פתאום דמות כהה ומכורבלת מול המכונית שלי.
“מה, נמאס לך מהחיים?” יצאתי מהר מהרכב, ניגשתי לדמות.
הזקן, במעיל אפור, הסתכל עליי בעיניים עייפות ולחש: “כן.”
לא ציפיתי לתשובה כזו. “סבא, אתה צריך עזרה? רוצה שאסיע אותך? אולי תספר לי, אולי אוכל לעזור?” לקחתי אותו ביד, בזהירות הובלתי אותו למכונית.
“נו, ספר לי, סבא.” הדלקתי סיגריה.
“זה סיפור ארוך.”
“לא ממהר.”
הוא הסתכל עליי, ואז על התמונה שעל לוח המחוונים.
“לפני חמישים שנה פגשתי את עליזה, התאהבתי ממבט ראשון. הכל קרה מהר, משפחה, ילד בן, חשבתי, הנה, יש לי הכל! אבל רציתי שזה יישאר כמו קודם, תשוקה, אהבה, חיוניות. עליזה עייפה, הילד קטן, הבית, עבודה, אני לא עזרתי לה מספיק. בסוף מצאתי מישהי מהעבודה, התחיל בינינו רומן… עליזה גילתה, התגרשנו. מאז אין לי משפחה, לא אישה, לא ילדים. היום הבן בן חמישים, הלכתי לברך אותו, והוא לא נתן לי להיכנס, אמר ‘אתה לא אבא שלי, תמשיך ותסתובב.'”
“ומה אתה עושה עכשיו?” שאלתי, מעשן סיגריה נוספת בעצבנות.
“הסתובבתי מספיק. אין לי כלום. הכל עבר.”
התחלתי לנקוש באצבעות על ההגה. “לאן אני יכול להביא אותך?”
“אני גר פה, תיסע, אל תדאג לי” הוא ירד מהאוטו ונכנס לבניין ברחוב יהודה המכבי.
חיכיתי שייכנס, ואז נסעתי לסופר ברמת אביב, קניתי פרחים.
חזרתי הביתה, פתחתי את הדלת, כרעתי ברך מול נעה הבוכה. “סלחי לי, תני לעצמך לנוח, אהובה.” לקחתי ממנה את הבן, נכנסתי לחדר השני, השקעתי אותו בידיים שלי, שרתי בקול צרוד: “צעצועים עייפים נמים…”
בן שלי נרדם מהר, מחזיק בידו הקטנה את הלב ההולם שלי. הסתכלתי עליו ונמסתי: אני רוצה לראות אותו גדל, אני רוצה לשמוע “אבא”.
בסוף אותו ערב, ראיתי בעיניים של נעה שהבינה שגם אני מבין. על השכונה, בבית סמוך, ראיתי את הזקן ההוא נורית פתחה לו את הדלת בחיוך.
“שוב עזרת למישהו?” שאלה, והוא תלה את המעיל במתלה.
“כן, חייבים להזכיר לדור הצעיר איך לא לאבד את המשפחה.”
“ואיך אתה מזהה מי צריך עזרה?”
“אני עצמי הייתי זקוק לעזרה אז.”
“בוא לארוחת ערב, מחר אנחנו הולכים לחגוג לבן חמישים, אין ‘טובעים’ בערב הזה!”
הוא חייך, חיבק אותה, והלך למטבח כשהם צוחקים.
הלילה למדתי שאף אחד לא יכול להחזיר את הזמן לאחור אבל יש לנו את ההווה, ויש לנו בחירה בכל רגע, לגדול עם האהבה שלנו.
