נכנסתי למסעדה כדי לאכול שאריות, כי כבר לא היה לי כוח מרוב רעב… ולא היה לי מושג שהבעלים ישנה לי את החיים מהקצה אל הקצה. הבטן שלי קירקרה כמו כלב רחוב רעב, והידיים רעדו לי מקור. צעדתי ברחובות תל אביב, מביטה בחלונות הראווה של המסעדות, מהריח של החלה הטריה והמרק כאב לי יותר מהקור שחדר לי לעצמות. לא היה אצלי אפילו שקל אחד.
העיר הייתה קפואה. כזה קור שלא עובר עם צעיף ולא כשהידיים עמוק בכיסים. זה הקור שנלכד לך בין הצלעות, שמזכיר כמה בודדה את בלי בית, בלי אוכל, בלי אף אחד.
זה לא הרעב של “לא אכלתי שעתיים”, אלא זה הרעב שמכרסם בך ימים שלמים, שהבטן מתופפת כמו דרבוקות, שהראש מסתובב כל פעם שאת קמה מהר. רעב אמיתי, כאב שמוחק מחשבות ומילים.
כבר יומיים לא טעמתי דבר. רק קצת מי ברז בפארק, חתיכת בגט יבש שמישהי מבוגרת נתנה לי באבן גבירול. הנעליים שלי קרועות, הבגדים דהויים ומלוכלכים, והשיער שלי כבר מזמן הפסיק להסתדר רק קשרים ורוח.
עברתי ליד מסעדות יוקרתיות אורות חמים, מוזיקה שקטה, צחוק של אורחים… כל זה היה עבורי מציאות רחוקה, בועה אחרת. דרך הזכוכית, משפחות עשו “לחיים”, זוגות חייכו, ילדים שיחקו עם הסכו”ם שלהם, כאילו כל העולם פשוט וטוב.
ואני? הייתי מוכנה לתת הכל בשביל פרוסת לחם.
אחרי סיבובים של עייפות ברחובות, אספתי את כל האומץ ונכנסתי למסעדה בפינת רחוב ש smelled like גן-עדן. ריח שווארמה לוהטת, אורז מהביל, חמאה זורמת הרעב שלי הפך לסערה. השולחנות היו מלאים, אף אחד לא שם לב אליי, עד שגיליתי שולחן שהתפנה עם כמה חתיכות אוכל שנשארו. הלב שלי קפץ.
התגנבתי, התיישבתי כאילו אני עוד לקוחה. שלחתי יד ללחם קשה עמוק מהסלסלה ודחפתי אותו לפה. היה קר, אבל בשבילי זו הייתה סעודה מלכותית. דחפתי לפה תפוחי אדמה קרים, בידי רעדו, התאפקתי לא לבכות. ואז נחת עליי קול עמוק, חריף כמו סכין:
היי. זה לא בסדר מה שאת עושה.
נשארתי קפואה. בלעתי בקושי, הסתכלתי לרצפה.
הוא היה גבוה, מסודר, בחליפה כהה, נעלי עור מבהיקות כמו מראה, עניבה ישרה. לא מלצר. לא רגיל.
אני… סליחה, אדוני המילים נגררו לי מהפה, העיניים נכוו מבושה פשוט הייתי רעבה…
ניסיתי לדחוף חתיכת תפוח אדמה לכיס, כאילו שזה יציל אותי מהשפלה. הוא לא הגיב. רק הביט בי בין כעס ורחמים ולא החליט.
תבואי איתי אמר בסמכות.
נסוגתי צעד.
אני לא גונבת המשכתי לבקש תן לי לסיים ואעזוב, מבטיחה שלא אעשה שומדבר.
הרגשתי קטנה, שבורה, שקופה מדי בתוך העולם הזה. סתם צל חולף.
אבל במקום לגרש, סימן למלצר להניח צלחת שולחן בצד.
נשארתי מופתעת, עומדת בלי להבין. ואז, כמה דקות אחר כך, המלצר התקרב אלי עם מגש צלחת חמה: אורז לבן, קציצות בקר עסיסיות, ירקות מבושלים, חלה רכה, וכוס חלב גדולה.
זה בשבילי? שאלתי בקול חנוק.
כן המלצר חייך.
הרמתי מבט ראיתי את האיש עומד מהצד. לא היה שם זלזול, ולא רחמים. רק שקט משונה.
ניגשתי אליו, רועדת.
למה נתת לי אוכל? לחשתי.
הוא הוריד את הז’קט ושם אותו על הכיסא, כאילו משיל מהלב הגנה כבדה.
אף אדם לא צריך לחפש שאריות בשביל לחיות ענה בנחישות תאכלי בתיאבון. אני בעל המקום, ומעכשיו, תמיד תהיה לך כאן צלחת.
לא הצלחתי לדבר. הדמעות שרפו לי בעיניים בכיתי, לא רק על הרעב. בכיתי על העייפות, הבדידות, ההשפלה… וגם על הפעם הראשונה מזה זמן, שמישהו באמת ראה אותי.
חזרתי גם למחרת.
ושוב.
ועוד פעם.
כל פעם קיבל אותי המלצר בחיוך, כאילו אני לקוחה קבועה. התיישבתי באותו שולחן, אכלתי בשקט, סידרתי את המפיות לפני שהלכתי.
יום אחד, שוב הופיע האיש בחליפה. קרא לי לשבת איתו. פחדתי, אבל קולו שידר ביטחון.
יש לך שם? שאל.
נעה עניתי בשקט.
בת כמה את?
שבע עשרה.
הנהן. לא חקר מעבר.
אחרי רגע, אמר:
את רעבה, אבל לא רק לאוכל.
הסתכלתי עליו מבולבלת.
את רעבה לכבוד. לכבוד-עצמי. שמישהו ישאל לשלומך, לא יראה בך לא-כלום ברחוב.
לא הייתה לי תשובה, אבל ידעתי שהוא צודק.
מה קרה למשפחה שלך?
מתו. אמא מחלה. אבא… עזב אותנו. נשארתי לבד. סילקו אותי מהמקום שגרתי בו. לא היה לי שום איפה.
בית ספר?
עזבתי בכיתה ח’. התביישתי להגיע מלוכלכת. המורות התייחסו אליי כאילו אני לא ראויה. הילדים צחקו.
הוא רק הנהן.
את לא צריכה רחמים. את צריכה הזדמנויות.
הוציא כרטיס ביקור, הגיש לי.
תבואי מחר לכתובת הזאת. זה מרכז לנוער במצבי קצה מעניקים עזרה, אוכל, בגדים ובעיקר עתיד. אני רוצה שתבואי.
למה אתה עושה את זה? שאלתי בדמעות.
כי בילדותי גם אני חיפשתי שאריות. מישהו נתן לי יד. עכשיו הגיע תורי.
עברו השנים. התחלתי לימודים במרכז. למדתי לבשל, לקרוא היטב, לעבוד על מחשב. קיבלתי מיטה חמה, שיעורים לחיזוק הביטחון העצמי, פסיכולוגית שהסבירה לי שאני לא פחות מאחרים.
היום אני בת עשרים ושלוש.
אני מנהלת את המטבח במסעדה שבה הכל התחיל. השיער שלי נקי, מדי העבודה מגוהצים, נעליים יציבות. אני דואגת שתמיד יהיה פה מנה חמה למי שצריך לפעמים נכנסים ילדים, קשישים, נשים בהריון כולם רעבים ללחם, ורעבים שיראו אותם.
וכל אחד שנכנס, אני מגישה לו צלחת בחיוך, ואומרת:
תאכלי בשקט. פה לא שופטים. פה מחבקים.
הבעלים עוד מגיע לפעמים. כבר לא לובש עניבה נוקשה. הוא קורץ, לפעמים יושב איתי על קפה אחרי הסרוויס.
ידעתי שתגיעי רחוק אמר באחת הפעמים.
בזכותך התחלתי עניתי בשקט אבל את הרעב הפכתי לכוח.
הוא חייך.
אף אחד לא מבין את עוצמת הרעב. הוא לא רק שובר הוא גם דוחף קדימה.
והלב שלי יודע.
כי הסיפור שלי התחיל בין שאריות. היום… אני מבשלת תקווה.
