נכנסתי למסעדה בחיפוש אחר שאריות כי הייתי מורעבת… בלי לדעת שבעל המקום ישנה את גורלי. הבטן שלי קרקרה כמו כלב רחוב, וידי קפאו מהקור. אני צועדת לאורך מדרכת רחוב בן יהודה בירושלים, מביטה בחלונות הראווה המוארים של מסעדות מלאות ריח של פיתות טריות וחומוס חם ריח שחותך עמוק יותר מהקור. אין לי שקל עליי.
הלילה קפוא. מהסוג שלא עובר גם אם את לובשת צעיף או דוחפת את הידיים עמוק לכיסים. קור שחודר לעצמות ומזכיר לך כמה את לבד, בלי בית, בלי אוכל… בלי אף אחד.
זו לא רעב של לא אכלתי שעתיים, אלא רעב שנטוע כבר ימים בגוף. רעב שגורם לבטן להרעיש כמו תוף, שראש מסתחרר מכל תנועה חפוזה. רעב אמיתי. רעב שכואב.
יומיים לא הכנסתי אוכל לפה. רק קצת מים מברז ציבורי בגינה ומעט לחם יבש שאישה טובה נתנה לי ליד הדואר. הנעליים שלי עם קרעים בבד, הבגדים מלוכלכים והשיער נראה כאילו רבתי עם הסופה של הערב.
המשכתי לטייל ברחוב עמוס במסעדות יוקרתיות בלב קינג ג’ורג’. האורות החמימים, מוזיקה שקטה, צחוק של סועדים הכול הרגיש כמו עולם זר. מעבר לחלונות, משפחות מצטלמות, זוגות צוחקים, ילדים משחקים בסכו”ם כאילו אין רעב בעולם.
אבל אני… הייתי מוכנה להילחם בשביל פרוסת לחם.
אחרי שהסתובבתי בין רחובות ריקים, החלטתי להיכנס למסעדה שהריחה כמו גן עדן. ריח של שווארמה טרייה, אורז ובורגול, חמאה נמסה. השולחנות היו מלאים ואף אחד לא הסתכל לעברי. ראיתי שולחן שרק זה עתה פונה וטיפה אוכל עוד נשאר בצלחות הלב שלי דפק חזק.
ניגשתי בזהירות, מנסה להיראות לקוחה, כאילו גם לי יש זכות לשבת כאן. מיד לקחתי חתיכת חלה קשה מהסלסילה והכנסתי לפה. הייתה קרה, אבל בשבילי חגיגה.
אכלתי כמה תפוחי אדמה קרים בידיים רועדות ונלחמתי בדמעות. אחר כך ביס של שווארמה שהתייבשה. לעסתי לאט, כאילו זו הפרוסה האחרונה בעולם. בדיוק כשהתחלתי להירגע, קול עמוק הדהד כמו סטירה:
היי. את לא יכולה לעשות את זה.
קפאתי. בקושי העזתי להסתכל.
זה היה גבר גבוה, לבוש חליפה שחורה מגוהצת, עם נעליים מצוחצחות ועניבה תכולה. לא מלצר. ממש לא לקוח רגיל.
סליחה, אדוני מלמלתי, הפנים שלי בוערות מבושה פשוט הייתי רעבה
ניסיתי להכניס עוד חתיכת תפוח אדמה לכיס, בתקווה להציל משהו מהמעמד המביך. הוא שתק, הביט בי כאילו אינו יודע אם לכעוס או לרחם.
בואי איתי אמר.
לקחתי צעד לאחור.
אני לא גונבת ביקשתי בתחנון רק לסיים לאכול ואני הולכת. מבטיחה שלא אתפרע.
הרגשתי כל כך קטנה, שבורה, בלתי נראית. צל חיוור בין הצלחות.
אבל במקום לגרש אותי, סימן באצבעו למלצר והתיישב בשולחן צדדי.
נשארתי לעמוד, מבולבלת. לאחר כמה דקות הגיח המלצר עם מגש. לפניי הונח צלחת מהבילה אורז לבן, מנת על האש, ירקות מאודים, חלה טרייה וכוס חלב.
זה בשבילי? שאלתי בלחש.
בשבילך, חייך המלצר.
הרמתי מבט וראיתי את הגבר מביט בי. במבטו לא היה זלזול. לא רחמים. רק רוגע מוזר.
העזתי לגשת לשולחן שלו ברגליים רועדות.
למה נתת לי אוכל? לחשתי.
הוא הסיר את הז’קט שלו והניח על המשענת, כאילו הוריד שריון כבד.
כי אף אחד לא צריך לאכול משאריות כדי לשרוד אמר בשקט תאכלי בשקט. אני בעל המקום. ומעכשיו, תמיד יחכה לך פה צלחת.
לא הצלחתי להוציא מילה. הדמעות חנקו אותי. בכיתי, לא רק מרעב. בכיתי מבושה, מעייפות, מהשפלה וגם מהקלה. כי מישהו סוף סוף ראה אותי.
חזרתי גם למחרת.
וגם למחרתיים.
וכל ערב מחדש, המלצר קיבל את פניי כאילו הייתי לקוחה קבועה. התיישבתי בפינה, אכלתי בשקט, השארתי מפיות מקופלות.
יום אחד, שוב הופיע האיש. הזמין אותי לשבת מולו. היססתי, אבל משהו בטון שלו הרגיע אותי.
איך קוראים לך? שאל.
שירה, לחשתי.
ובת כמה את?
שבע עשרה.
הנהן. לא המשיך לשאול.
כעבור רגע אמר:
יש לך רעב, אבל לא רק של אוכל.
הבטתי בו במבוכה.
את רעבה לכבוד. למה שיתייחסו אלייך כמו לאדם, לא שקופה. רעבה לכך שידאגו לשלומך.
לא ידעתי מה לענות, אבל בלב ידעתי שהוא צודק.
ומה עם המשפחה שלך?
לא נשאר אף אחד. אמא חלתה ונפטרה, אבא עזב ולא חזר. נשארתי לבד. פינו אותי מהדירה. לא היה לי לאן ללכת.
ולימודים?
נשרתי בחטיבת הביניים. פחדתי להגיע מלוכלכת, המורות הציקו, התלמידים צחקו עליי.
הוא שוב הנהן.
את לא זקוקה לרחמים. את צריכה הזדמנות.
שלף כרטיס ביקור ממעיל ושלח אליי.
תלכי מחר לכתובת כאן. זה מרכז לצעירים כמוך עם עזרה, אוכל, בגדים ובעיקר, הזדמנויות. מקומך שם.
למה אתה עושה את זה? שאלתי בדמעות.
כי כשהייתי ילד, גם אני אכלתי משאריות. ומישהו עזר לי. עכשיו תורי להעביר הלאה.
עברו שנים. הגעתי למרכז. למדתי לבשל, לקרוא, לעבוד על מחשב. קיבלתי מיטה חמה, שיעור על ערך עצמי, וליווי פסיכולוגי שגרם לי להבין שאני שווה.
היום אני בת עשרים ושלוש. מנהלת המטבח של המסעדה בה הכל התחיל. יש לי שיער מסודר, בגדים מגוהצים ונעליים שלמות. אני דואגת שלעולם לא יחסר צלחת למי שצריך. לפעמים באים נערים, מבוגרים, נשים הרות כל אחד רעב ללחם וליחס.
בכל פעם שמישהו נכנס אני מעניקה לו חיוך ואומרת:
תאכל בשקט. כאן לא שופטים. כאן מאכילים.
האיש מהחליפה עוד מגיע לפעמים. כבר לא לובש עניבה הדוקה. אומר לי שלום עם קריצה, לפעמים שותים קפה בסוף המשמרת.
ידעתי שתצליחי, אמר ערב אחד.
עזרת לי להתחיל, עניתי אבל את השאר… עשיתי מתוך רעב.
הוא צחק.
אנשים מזלזלים ברעב. הוא לא רק הורס. הוא גם מניע.
ואני יודעת כי הסיפור שלי נולד בין שאריות. אבל היום… היום אני מבשלת תקווה.
