אני חייבת לספר לך מה קרה לי, זה סיפור כזה שאפשר רק ללחוש לחברה קרובה… אז תקשיבי: הייתי רעבה באמת, לא סתם רעבה של “לא אכלתי איזה שעתיים”, אלא כזו שהבטן מקרקרת כמו כלב רחוב, הידיים קפואות ואני מסתובבת לי ברחובות תל אביב בליל חורף אמיתי, כזה שצמרמורת לא עוזרת לו וגם לא לשים את הידיים עמוק בכיסים. תל אביב הייתה קפואה וקצת מנוכרת באותו ערב, והשילוב של ריח בורקסים טריים, כדורי פלאפל וריחות חמין מהחלונות של המסעדות זה בא לי כמו סטירה. אין לי שקל, באמת, לא אפילו אגורה בארנק.
כבר יומיים לא אכלתי משהו שאפשר לקרוא לו ארוחה, רק קצת מים מברז ציבורי ונגיסה מפיסת חלה ישנה שמישהי זקנה זרקה לי במדרחוב. הנעליים נקרעות, הבגדים כבר לא מזהים צבע, והשיער? אל תשאלי, הוא הפך ריב עם הרוח.
אני צועדת ליד רחוב אבן גבירול, מסעדות מפוצצות, כולם סביב שולחנות, מוזיקה רכה, צחוקים מכל כיוון ואני מרגישה שקופה, כאילו העולם בפנים ואני בחוץ. כל משפחה מאושרת ורק לי בא לבכות מעצבות נפש ורעב.
ואני… אני רק רוצה חתיכת לחם, אפילו אם הוא יבש.
אחרי כמה סיבובים, ראיתי מסעדה רומנית ותיקה, כזו שמריחה כמו גן עדן. ריח של קבב, חצילים קלויים, לחם טרי וחמאה. אף אחד לא שם לב אליי, והייתה שולחן פנוי עם שאריות מארוחה של מישהו. הלב שלי דפק כל כך חזק. ניגשתי, התיישבתי כאילו גם לי יש זכות למסעדה, אפילו לשעה אחת. בשקט תפסתי חתיכת לחם קשה מהסלסלה ודחפתי לפה. קר, יבש אבל לי זה הרגיש כמו מטעמים.
תוך כדי שאני מנשנשת כמה חתיכות תפוח אדמה קרות ביד רועדת, ניסיתי לא לבכות. טיפונת קבב יבש לעסתי אותו לאט כאילו זו הארוחה האחרונה בחיי. פתאום מאחורי, קול גברי עמוק חתך לי את המחשבות:
היי, את לא יכולה לעשות את זה.
השתתקתי במקום. עיניי ברצפה.
איש, גבוה ורחב, בחליפה כהה מצוחצחת ונעליים מנצנצות, עמד מולי. לא מלצר, לא סתם סועד.
אני… אני מצטערת גמגמתי פשוט הייתי רעבה…
ניסיתי לדחוף עוד כמה תפוחי אדמה לכיס כאילו אלה יושיעו אותי מהבושה, הוא רק הסתכל, רגע חשבתי שהוא כועס, רגע חשבתי שמרחם עליי.
בואי אחרי, בבקשה הוא אמר.
התרחקתי, מנסה להתחמק.
אני לא גונבת, מבטיחה! התחננתי רק תן לי לסיים ולא אשמיע אף קול.
הרגשתי קטנה, שקופה, לא שייכת בשום צורה.
במקום לגרש אותי, הוא הרים יד, עשה סימן למלצר, והתיישב בעצמו בפינת המסעדה.
עמדתי, לא יודעת אם לברוח עכשיו או לחכות. כעבור רגע המלצר הניח לפניי צלחת ענקית: אורז לבן, קציצות עסיסיות, ירקות, פרוסת חלה טרייה ומאפה תפוחי אדמה, ליד כוס שוקו חם.
זה בשבילי? שאלתי בלחש.
כן, בתיאבון המלצר חייך חיוך אמיתי.
הרמתי מבט, האיש הביט בי מהפינה, לא חס עלי, לא צחק, פשוט שידר שלווה.
אספתי אומץ, ניגשתי אליו.
למה נתת לי את האוכל הזה? לחשתי.
הוא הוריד את הזקט מהכתפיים, כאילו השיל שריון.
כי אף אחד לא צריך לחפש אוכל בזבל כדי לשרוד הוא אמר בשקט תאכלי, מותק. אני הבעלים כאן. מעכשיו, פה תמיד מחכה לך צלחת חמה.
הייתי המומה. הדמעות שרפו לי את העיניים, אבל בכיתי לא רק מרעב אלא מתחושה שמישהו באמת ראה אותי סוף סוף.
חזרתי יום למחרת. ועוד יום. ועוד יום.
בכל פעם, אותו מלצר חייך אלי וקרא לי בשם הפרטי, כאילו מזמן אני שייכת לאנשי המקום. כיסיתי את הרגש, ישבתי באותה פינה, מזיזה מעט מפיות, נושמת תודה.
יום אחד, האיש ההוא שוב בא. קרא לי לשבת איתו. התלבטתי, אבל משהו בקול שלו הרגיע אותי.
איך קוראים לך? שאל.
עלמה עניתי בלחישה.
וכמה את?
שבע עשרה.
הנהן. לא שאל יותר מדי.
אחר כך הוסיף:
את רעבה, נכון. אבל לא רק לאוכל.
לא הבנתי, אז הביט בי.
את רעבה לכבוד. לאנושיות. שמישהו יתייחס אלייך ולא יעשה כאילו את שקופה ברחוב.
לא ידעתי מה לענות. הוא צדק.
מה עם המשפחה שלך?
אימא נפטרה. אבא ברח עם מישהי. נשארתי לבד. בסוף גם מעונות הנוער ויתרו עלי.
והלימודים?
עזבתי בכיתה ט. התביישתי להיראות מוזנחת. המורות לא התייחסו, והחברה בכיתה רק לעגו לי.
הנהן שוב.
לא רחמים את צריכה. את זקוקה להזדמנות.
הוא הושיט לי כרטיס ביקור.
תבואי מחר לכתובת הזאת. זה מקום לנוער מיוחד. יש שם תמיכה, אוכל, בגדים, ומעל הכל כלים לדרך החדשה שלך. אני רוצה שתנסי.
למה אתה עוזר לי? שאלתי, עיניים רטובות.
כי גם אני בילדותי אכלתי משאריות, ומישהו פתח לי דלת. עכשיו תור שלי לדאוג לאחרים.
עברו השנים. נכנסתי למרכז שהוא שלח אותי אליו. למדתי לבשל באמת, לקרוא שוטף, הכרתי איך להשתמש במחשב כמו כולם. נתנו לי מיטה חמה, שיעורי חיזוק לביטחון עצמי, פסיכולוג מדהים שהסביר לי שאני לא פחות מאף אחת.
היום אני בת עשרים ושלוש. מנהלת את המטבח במסעדה ההיא שבה הכל התחיל. השיער מסודר, המדים מגוהצים והצעד בטוח. אף פעם לא חסר צלחת חמה לילד, קשיש, אמא בהריון לכולם רעב, לא רק לאוכל אלא גם לתשומת לב.
ובכל פעם שמישהו כזה נכנס, אני נותנת צלחת גדולה עם חיוך גדול יותר, ואומרת בשקט:
תאכלי בשקט. פה אף אחד לא שופט. פה דואגים.
הבעלים מהתחלה עדיין מגיע לפעמים. פחות חליפות, חיוך רך. לפעמים יושבים לשוקו בסוף המשמרת.
ידעת שתצליחי אומר לי ערב אחד.
אתה עזרת לי להתחיל עניתי אבל משלבת, זה היה כבר הרעב שלי.
הוא צחק.
הרעב הזה, הוא לפעמים מניע פלאים אמר.
ואני יודעת, באמת יודעת.
כי הסיפור שלי התחיל משאריות, והיום אני מבשלת תקווה.
