כל מי שעובד יבין את ההתרגשות שלי כשפעמון הדלת מצלצל בבוקר של היום החופשי היחיד שלי.
לפני שהתעוררתי לגמרי, משום מה, המחשבה הראשונה שעלתה לי בראש הייתה שמא יש בעיה בצנרת, ורצתי לבדוק אם הצפתי מישהו. המטבח והאמבטיה היו יבשים, אז לא מדובר היה בשכנים מקומת הקרקע, אותם הצפתי לפני חצי שנה.
הפעמון לא הפסיק לצלצל, וכמו תלמיד שומע ללמדיו, הלכתי לדלת. כשפתחתי, ראיתי קודם כל כמה מזוודות, ואחריהן מספר אנשים.
“וואו, לא הייתי מזהה אותך ברחוב!” החמיאה לי מעט באופן מוזר אישה מבוגרת שעמדה בכניסה.
ניסיתי להיזכר מי זו
נעצתי מבט בבן-לווייתה של האישה, שחייך אלי חיוך גדול והושיט את ידו ללחיצה. מאחוריהם הציץ ראשו של בחור, לשמחתי הוא לא הצטרף לחידת הזהויות שלי. אבל אותה אישה לא הרפתה ואמרה: “נו, מה אתה משאיר אותנו בכניסה? בוא ניכנס!” “סליחה, מה הכוונה ‘ניכנס’?”
“אה, לא זיהית את הדוד שלך? אני טיפלתי בך כשהיית קטן! והנער (מצביעה אל הבחור) זה בן דוד שלך, הוא התחיל ללמוד בתל אביב ואין לו היכן לגור. החלטנו שהוא יתגורר אצלך זמנית. אחר כך נקנה לו מיטה, אז יהיה בסדר. הבאנו לך מתנות! אבא שלך לא התקשר?”
“לא, הוא לא…” “כנראה שכח, נסתדר בלעדיו! ‘נסדר’? הוא אמור לגור פה?”
“כן, אתה תשמור עליו, אתה יודע איך זה בעיר זרה!” “אני לא אשמור על אף אחד, במיוחד שהחברה שלי באה אלי כל הזמן. אין פה מקום.” “נצטרך למצוא פתרון איכשהו…” “לא רוצה לשמוע על ‘איכשהו’. יש מעונות לסטודנטים, אני עברתי גם בזה.” “לא, ממש לא, זה לא בא בחשבון!”
ברור היה שהמשפחה מתחילה להתרגז, הם ניסו להכניס את המזוודות פנימה אבל חסמתי אותם. באותו רגע הבנתי שאם המזוודות יחצו את סף הדלת, הרבה יותר קשה יהיה להיפטר מהן. ביקשתי מהמשפחה להמתין חמש דקות ולקחתי אותם בעצמי למעונות הסטודנטים של האוניברסיטה, לשם התקבל בן הדוד שלי.
התגובה לכך הייתה האשמות שאני חצוף ואגואיסט, החיוכים נמוגו, ולאחר כמה דקות נעלמו גם המשפחה וגם המזוודות. מיד התקשרתי להורים ושאלתי: מה הולך פה?
אמא, אחרי ששמעה מה קרה, נעלבה וגם האשימה אותי ש”אני לא משפחתי”.
מה שלמדתי מכל הסיפור הזה הוא שגם כשמדובר במשפחה, חשוב לדעת לשים גבולות, במיוחד בארץ שבה כל אחד מצפה שאפתור לו בעיות כאילו בדירה שלי יש אין סוף מקום. לפעמים לדאוג לעצמך זה הדבר הכי נכון.
