אני אדם מאוד פעיל, גם בגיל 65. אני מצליח לטייל בארץ ולפגוש אנשים מעניינים מכל מיני רקעים. פעמים רבות אני נזכר בשנות נעוריי, עם שמחה וגם מעט עצבות. אז היה אפשר פשוט לבחור חופשה איפה שרוצים! אפשר היה לנסוע לחוף בים התיכון, לצאת עם אוהל עם חברים או קולגות, או אפילו להשתתף בשייט בכנרת. וכל זה היה עולה מעט מאוד שקלים.
אבל עכשיו, כל זה נשאר בזיכרונות.
תמיד נהניתי להכיר אנשים חדשים. פגשתי אנשים בחוף אשקלון, בתיאטרון הבימה, ואפילו נשארתי בקשר עם רבים מהם לאורך שנים.
לא הבנתי מי יכול לשלוח לנו טלגרמה כזו. כמובן, אני ואשתי לא נסענו לשום מקום. אבל בארבע בבוקר מישהו דפק בדלת. פתחתי, והייתי המום. בפתח עמדו שרית ושתי נערות, סבתא וגבר נוסף, עם ערימה ענקית של חפצים. אני ואשתי פשוט לא ידענו מה לומר. בסוף הכנסנו את האורחים הלא צפויים לתוך הדירה. ואז שרית שאלה אותי:
למה לא יצאתם בשבילנו? הרי שלחנו לכם טלגרמה! ובכלל, מונית עולה כסף! סליחה, אבל לא ידענו מי שלח אותה! אבל היה לי את הכתובת שלך. הנה אני כאן. חשבתי רק שנכתוב אחד לשני מכתבים, זה הכול!
בהמשך שרית סיפרה לי שאחת הבנות סיימה השנה את התיכון והחליטה לנסות להיכנס לאוניברסיטה. המשפחה כולה הגיעה כדי לתמוך בה.
נגור אצלך! אין לנו כסף לשכור דירה! וחוץ מזה, אתם גרים קרוב למרכז!
הייתי המום. הרי אנחנו לא קרובי משפחה. למה שנארח אותם? היינו צריכים להכין להם אוכל שלוש פעמים ביום. הם הביאו איזה אוכל, אבל לא טרחו לבשל, ואני הייתי צריך לשרת את כולם.
אחרי שלושה ימים לא יכולתי יותר, וביקשתי משרית והקרובים שלה לעזוב. לא היה אכפת לי לאן. פרצה מהומה נוראית, שרית התחילה לשבור כלים ולצרוח כמו מטורפת.
הייתי לגמרי המום מההתנהגות שלה. הם הלכו, אבל הספיקו לגנוב לי את החלוק, כמה מגבות, ואפילו בצורה מסתורית הצליחו לגנוב סיר גדול של כרוב. אין לי מושג איך עשו את זה, פשוט הסיר נעלם!
