ניקיתי את הבית, התלבשתי יפה, ערכתי שולחן – אבל אף אחד לא הגיע. ובכל זאת, חיכיתי עד הסוף לבת ולחתן שלי.

כשעדן הייתה בת שש, אשתי נפטרה. אחרי זה, שום דבר כבר לא נראה אותו הדבר. בלוויה של אשתי, נשבעתי לה שאשמור על עדן ואוהב אותה בשבילנו שנינו, עד סוף ימיי. עדן שלי גדלה והפכה לנערה חכמה. למדה, עזרה לי בבית, ובישלה בדיוק כמו אמא שלה אי אפשר היה להפסיק ללקק את האצבעות.
עם הזמן עדן התחילה ללמוד באוניברסיטה. שם הציונים שלה ירדו לאיזור גן החיות, אבל באמת, זה לא שינה לי בכלל הרי הילדה גם עבדה וגם המשיכה לעזור לי בבית. אחר-כך עדן הכירה את רועי, ובאיזשהו שלב הביאה אותו להכיר אותי. הוא נראה לי בחור טוב, לא אשקר, ורק יצא חיוך קטן כשסיפרו לי שהם מתכוונים להמשיך לגור איתי אחרי החתונה.
אבל מאז החתונה הכל הלך עקום. רועי, החתן שלי, לא הפסיק להתנהג בגסות, העליב אותי בצעקות, וכל סוף שבוע הפך לערב שירים (של קללות).
בגלל זה, כשהבת שלי הציעה שנמכור את הדירה הדו-חדרית הקטנה שלנו ונקנה יחד דירה מרווחת בתל אביב, לא הסכמתי בלי תנאי: הדירה חייבת להיות רשומה על שמי. רועי, כמה מפתיע, התחיל לצעוק שאני לא סומך עליו. אבל אני אין לי מה להסתיר. אמרתי להם בצורה הכי פתוחה בעולם: אני חייב איזו הבטחה שלא אמצא את עצמי בסוף זקן ברחוב. אחרי שאני אלך לעולמי הדירה שלכם, תעשו מה שתרצו.
התוצאה? עדן ורועי ארזו את עצמם בקול רעמים, העמיסו עליי קללות יצירתיות, ועברו תוך יומיים לעיר הגדולה.
מאז, עדן כאילו שכחה לגמרי שיש לה אבא. אבל בלב שלי עוד הייתה תקווה שהיא תבין את אבא שלה ותניח קצת לאגו. חודשים אחרי המריבה, הגיע יום ההולדת שלי שישים, לא פחות! הייתי בטוח שעדן תארגן לי הפתעה, אז ניקיתי את הבית, בישלתי את המאכלים האהובים עליה, לבשתי בגדים יפים וישבתי לשולחן. כל היום ישבתי שם, מסביב לאוכל, נעוץ בעיניים בדלת, מחכה שתפתח ואפגוש שוב את העיניים של עדן.
חיכיתי עד הערב, וכשנפל הלילה, החלפתי בגדים, נכנסתי למיטה, השארתי את החמין על השולחן, דיברתי עם התמונה של אשתי, והדמעות כבר הלכו לישון לפניי. אפילו לא שמתי לב מתי נרדמתי. האם עדן כל כך נעלבה, שלא רצתה אפילו לצלצל ולהגיד מזל טוב? או שאולי קרה לה משהו? לא יודע הלב שלי לא מאמין שעדן שלי באמת יכלה לשכוח ככה את אבא הזקן שלהבבוקר התעוררתי לצלצול חזק בדלת. חצי ישן, גררתי את עצמי למסדרון ופתחתי אותה עדן עמדה שם, עיניה אדומות, שערה מפוזר, בידה אחת עוגה עטופה ברישול ובשנייה כרטיס צבעוני עם כיתוב ילדותי לאבא האחד והיחיד.
סליחה, אבא, לחשה, והיד שלה רעדה על הידית. לרגע הלב שלי, שחשב שהפסיד הכל, התחיל לעבוד קשה מהתרגשות. עדן נעמדה במקום כאילו חיכתה שאלה אותה לבפנים. משכתי אותה אליי בחיבוק, בוכה כמו ילד.
הייתי צריכה זמן, אבא, אמרה לי בשקט, עכשיו אני יודעת מה באמת חשוב.
אותו בוקר התיישבנו לסעודה שקטה מסביב לשולחן, אוכלים חמין קר וצוחקים על רועי (שהוא לא מבין מה זה חמין אמיתי!), טועמים עוגה יבשה ומוצאים בה מתיקות שאי אפשר לקנות בשום מקום. בחרנו בלהיות שוב משפחה, למרות כל הפצעים, דווקא ביום הולדתי.
עם כל ביס שנשאר, הרגשתי איך השולחן שוב מתמלא אור, ואשתי בתמונה שעל המדף מחייכת בשקט, רואה אותנו, שמחה יחד איתי.