הייתי בדרכי הביתה אחרי משמרת ארוכה במרפאת חיות, עייפה עד שמאחורי העיניים נצנץ רק קהל הלילה של תל אביב. בימים כאלה נראה שכל המטופלים בוחרים להיפגש באותו רגע, כאילו בכוונה משותפת. מרפאת הווטרינריה כותבת את השעות כמו חוט גומי ראשית הן נמתחות אינסוף, ואז מתפרקות פתאום, ופתאום השעה היא עשר בערב, חוכמת של שלושה דלתות סגורות והמתנה לתה ולשקט.
כשהגעתי למרפסת הבניין ופתחתי את דלת המעלית, שמעתי מיאו עדין, מתוח, כמו חוט אור שמנסה לחצות חושך. עצרתי הרגל המקצועית אומרת שגם כשאת מנסה להיראות רק “אישה עם תיק”, העבודה נצמדת אלייך כמו שערות על חולצה.
הקול התקדם, מתקרב יותר. ואז ראיתי אותה. במעון המדרגות, בין הקומה השנייה לשלישית, תחת תנור חימום ישן, שכבה חתול קטן, לבן-כסוף, עם כתם כהה מעל העין הימנית כמו משיכה של מברשת. שערו מבולגן בצד, עיניו גדולות ובוהקות, אך מלאות עייפות. מבטו אומר: “מחזיקה מעמד, אבל אין לי כוחות”.
היי, לחשתי לעצמי בתדהמה. מה את עושה כאן?
החתול לא ברח, אלא נחלץ ראשו אל חיקי סימן ליציבות. הצמדתי את עצמי למצב, הוצאתי את היד, הוא נענע בריח של פחד, תרופות, סיפור של מרפאה, והשתולל צעד קטן לכיווני. ברגע זה היה ברור: הוסכם על חוזה בלתי מילולי.
פתאום נפתח דלת המעלית: השכן מהקומה השישית הופיע, הביט בסצנה וגרם לשמוע את מה שרבים חשבו.
גברת, אל תגעי בה. אולי היא מדביקה. אנחנו כבר דיברנו עם הוועד, המנהלת תתלונת.
תן לה לתלונן, ענתתי בנינוחות. אני אספתי אותה. היא קפואה.
ואם היא משוגעת? שאל בקול חצי מְשרַק.
היא רק עייף, עניתי. וחום מרפא.
השכן נשתק. הורדתי צעיף, הנחתי אותו תחת החתול וקלטתי אותו בזהירות. ציפיתי שהיא תתנגד, תזעק, אך היא נזעה אל תוך המעיל שלי והרגשתי מילה של תודה ברורה בתוכה. חתולים אינם מדברים במילים, אך השתיקה שלהם לעתים חוצה מילים.
הגעתי הביתה, הדלקתי מנורת לילה רכה, הוצאתי מגבת, מים, קערה ושירות חירום. שכבתי קופסה בפינה מקלט זמני. החתול יצא בזהירות, הסתכל סביב והתחיל לנקות את עצמו בקפיצות מתוחות סימן טוב, הוא חוזר לעצמו.
בואי נציג את עצמנו, אמרתי. קוראים לי רונית. ואת?
החתול התקרב למים, שתה בשלום, לא בחוסר. ישבתי לידו והסתכלתי חמש דקות, כלל של וטרינר שמסכים לשתוק. במהלך הזמן ראיתי שאין צווארון, אוזניים נקיות, שער על הירך מבולגן, ופצעון קטן בכף הרגל. אין משהו קריטי כל זה מתרפא בחום, מברשת ובזמן.
פתחתי שקית מזון “למקרה חירום” שאני תמיד מתחרטת שלא קונה יותר, והחתול אכל בקפדנות, לאחר מכן ישב קרוב והביט בצד, כאילו שואל אם אפשר להישאר.
אפשר, אמרתי. לפחות הלילה.
הוא נגע במצחתי, ובאותו רגע הגיע השקט המבטיח, עם רחש מנצנץ של פינגו. פרסתי שמיכה, הצבתי מגבת לידו. הוא התמקם בגבול לא במרכז, אלא על קו ההפרש, עיניו חצי פתוחות, שומר על שליטה. שכבתי לצידו והרגשתי שלווה מוזרה: חתולים יודעים לסדר גם את הראש שלנו.
בלילה קמתי כמה פעמים. פעם אחת הוא מייף לבדיקה, הרגשתי אותו ונפגשנו במירמורת. פעם אחרת קיבלתי הודעה בצ’אט של הבניין: “מי הביא את החתול? בואו נברר”. חייכתי: נברר, אבל קודם נדאג לחום.
בבוקר הפקתי תמונה וכתבתי מודעה: “נמצא חתול לבן-כסוף, כתם מעל העין, חברותי. מחפשים בעלים”. הדבקת בבניין, שלחתי בצ’אטים. במרפאה בדקנו שבב אין. לא הפתיע.
תשאירי אותו אצלך? שאלה המזכירה.
נתחיל לחפש, עניתי. אם לא נמצא, אשאיר.
היא חייכה כאילו יודעת את התשובה מראש.
היום אחר הצהריים התקשרו.
שלום יש לכם חתול עם כתם מעל העין? כאילו נצבע באבק? נשמעה קול נשי בתשומת לב.
כן. אתם מכירים אותו?
אני חושבת שכן. בבניין שלנו גרה תמר ניקרובנה, היא כרגע בבית חולים. הייתה לה חתול, פינגו. אנחנו מזינים אותו מדי פעם, אבל לא משאירים אותו במעליות. חשבנו שהחתול הלך לתמר, וכשהיא נלקחה באמבולנס הוא חזר לחפש דלת.
בואי, בבקשה, אמרתי. תבואו לראות.
עשרים דקות אחרי, נכנסה לבנין אישה בת ארבעים וילדה בת שבע, שמסתתרת מאחורי גב האמא. פינגו יצא מהמטבח, עצר והסתכל בעיניים חקירתיות. האישה ישבה.
פינגו? לחשה. מיסי, את כאן?
החתול קפץ כמה צעדים וקץ במצחתי של האישה. הכל נבין ללא מילים. הילדה קראה בקול שמח, וישב בחשדנות, מתנהגת בכבוד לילדים כלפי חיה חיה.
חשבנו שמישהו כבר לקח אותו, סיפרה האישה בחיפזון. תמר במרפאה, אנחנו עם שכנה מזינים את החתול, אבל הוא נעלם לפני יומיים, ולא מותר לו להיכנס למעלית. היא מתנשמת בחיוך עייף. את רונית? וטרינרית מהמרפאה? ראיתי אותך בצ’אט. תודה.
איך היא? שאלתי בעדינות.
הסיפור היה פשוט וכואב. תמר ניקרובנה, אותה “הסבתא מהקומה שלישית” כפי שקראה הילדה, חיה לבדה עם החתול, לא חולה קשות, אבל באחד הערבים הלב שלה הפסיק. השכנים קראו אמבולנס, היא נלקחה. המשפחה רחוקה, והמנהלת אמרה שהיא “תטפל”, אבל למעשה הדלת ננעלה והחתול נשאר לשבת תחת תנור החימום, מחכה לבעלתו.
נוכל לאמץ אותו? אמרה האישה. אבל יש לנו תוכי. אני חוששת שלא יתאימו. ואני עובדת עד מאוחר, והבת בת חונך. נרצה לשמור לפחות זמנית.
אז היום הוא יישאר אצליי, הצעתי. מחר אבקר את תמר במרפאה, אלמד אם יש מישהו שיכול לדאוג לו. אם לא, נחשוב איך להמשיך. אשמח לעזור אם תחליטו לאמץ. אפשר להפריד את התוכי בחדר נפרד ולחשוף את החיות באיטיות, בריח.
הילדה הקשיבה בריכוז, הנהנה ולפתע שאלה:
אפשר לקנות לו קערה? כדי שיהיה לו משלו. יש חנות ליד המאפייה שהופכת את זה.
אפשר, חייכתי. וקחו גם שמיכה. חתולים אוהבים שמיכות.
כאשר הם עזבו, העיניים של פינגו נראו רגועות יותר. הפנתי קערה, ישבתי על הרצפה והצמדתי. הוא הרים רגלו על הברך שלי, כאילו אמר: “אל תשאירי אותי לבד”. והבנתי שהמוטור הפנימי שלי מתחיל לפעול הסיבה שבגלל מה שאני סובלת משיחות לילה ושינויים בשגרה. לפעמים מרגישים שאנחנו מצילים מישהו, ובפועל הוא מציל אותנו.
למחרת, בין ביקורים, הלכתי למרפאת קרדיולוגיה: זר של פרחים, שקית מזון ובקשה “תשאירו כמה דקות”. תמר ניקרובנה הייתה אישה רזה עם מבט אדיב ועייף.
רציתי לשאול על החתול שלך, אמרתי. עיניה נדלקו מייד.
פינגו הילדה שלי תודה! חששתי שהיא תקפא, לחשה. תמיד סגרתי את הדלת כדי שלא תברח, וכשקורה משהו… לא הספקתי.
הכל בסדר, הגבתי. הוא בחום, אוכל, נוח. השכנה מוכנה לארח אותו זמנית. אני אעזור.
היא תקח? תמר רמת ידיים, רועדות. רק שלא הוא ייצא לחוץ. הוא ביתי. ואז לחשבה בחשאי: אתה לא כועסת עלי? ניסיתי.
דמעות כמעט ברחו משלי.
אני אף פעם לא כועסת על מי שמנסה, אמרתי. אכתוב לך על מצבו. וכשאת מרפאה, נחליט יחד.
הערב הובלנו עם השכנה והילדה קופסה עם קערה ורודית עם לבבות. פינגו הסתכל בחשש על המקום החדש, ריחות חדשים, והתוכי קולה זועם. הנחתי שמיכה שהייתה עליו אצליי, והוא נרדם מיד. הילדה ישבה על השטיח עם עכבר צעצוע, החתול לא שיחק, רק צפה. אחרי זמן מה הוא סגר עיניים, סימן אמון עמוק.
אנחנו נטפל בו, אמרה הילדה ברצינות. אשנה מים בבוקר ולא אציק. והתוכי? בחדר אחר.
סכים, חייכתי.
בעליית המעלית החליף שכנה משישה, נגע בידי, והגיהק בקול מתוח:
תודה לכם באמת. עשיתם נכון.
גם לכם תודה, השבתי. שלא הפריעתם.
אחרי שבוע תמר שלחה הודעה קצוצה: “תגידי לפינגו שאני חוזרת בקרוב, תודה”. כמה ימים אחרי שחררו אותה. נפגשנו אצל השכנה, ופינגו ניגש אליה כאילו לא עברו שבועות של הפרדה, נחת במצחה ונשאר.
עד שתמר תתאושש, פינגו יישאר אצלנו, אמרה השכנה. ואז יחזור. אנחנו עם הילדה כבר לומדים איך לטפל.
עמדתי במטבח של השכנה, מריחת תפוחי אדמה וקומפוט תפוחים, והרהרתי: בגלל סיפורים כאלה אני אוהבת את המקצוע שלי יותר מכל ארון תרופות. חתול אחד על המדרגות מצליח להפוך שכנים זרים לשכנים אמיתיים.
הלילה חזרתי הביתה, על השולחן עדיין עומדת אותה קערה, שממנה פינגו אכל את הלילה הראשון. לא ניקיתי אותה שתישאר, לא כזיכרון, אלא כתזכורת ש: להקשיב לצליל דק במעלית ולהושיט יד הוא הדבר החשוב באמת.
חיות מגיעות אלינו “בטעויות”: הן הולכות לאיבוד, מתבלבלות בדלתות, חודרות לחיינו. ובסופו של דבר אנחנו מוצאים מה שהיה חסר לנו היכולת לעצור, לחמם, להמתין. אני וטרינרית, יודעתי לאבחון, אך לפעמים מספיק רק לקחת בחמלה חיים זרים ולהעבירם מחום הקר בו. זאת העבודה הכי טובה שיש.
