נורית כהן כבר מזמן חיכתה לרגע הזה לאמץ ילד מבית היתומים. בעלה, איתו חיה שישה שנים וללא ילדים משותפים, עבר אל אחרת, מצליחה וצעירה יותר. נורית הרגישה שהחיי המשפחה נקרעו; אין לה עוד כוח או רצון לנסות לבנות בית מחדש ולחפש מישהו שיסעוף איתה בגשם ובשמש. «זה מספיק», לחשבה, והחליטה שהחום שבראשיה יוקדש למי שבאמת זקוק לו, ולא למחליף לב.
היא פנתה לרשות הרווחה, אספה את כל הטפסים והמסמכים, וכעת, האתגר העיקרי למצוא את הילד שיהפוך לבנה, המשך דרכה, ולתת לו את האור של שלושים ושמונה שנותיה.
היא לא רצתה לתינוק קטן, פחדה שלא תספיק להחסין אותו בלילות, לגלגלו, לקולל אותו ברכות. לכן חיפשה ילד בגיל של שלוש עד חמש שנים, ילד שיכול להיות לה בן, חיבוק של שלג חם.
במסלול החשמלית של תל אביב, היא רעדה כמו לפני פגישה ראשונה, והעולם סביב נשאה פריחה של אביב: שמש זהובה, אוויר קריר, פרחי כרכום מרקדים על מדרכי העיר. החשמלית גררה על הפניות, ונורית עצמה הייתה מרוכזת במחשבות על הילד העתידי שכבר היה קיים, אך עדיין לא ידע שהוא נכתב בגורלה שלה.
מאחורי החלון נצצו רכבי אוטובוס, אנשים הלכו לשוק, והקול של הגלגלים נשמע כמו מנגינות של חלום. אף אחד מהם לא ידע שנורית נוהגת אל החלק המיוחל של האושר שלה. היא הסתכלה מהחלון, אך היא כבר חייכה למחרת ילד, שיבוא בעוד כמה דקות.
התחנה נגעה במילה “בית היתומים” ברגע זה נפתחה שערי גורלה. מחוץ לבניין עמד ארמון ישן עם תורמי קיבוץ שבורים, שכבת טיח לבנה הפכה למזוג צבע קמוי, אולי כדי שהאויב לא יראה.
היא נכנסה, פנתה לשומר שהפנה אותה למשרדה של מנהלת הבית. המנהלת, פזית רוזן, הייתה אישה מבוגרת, לבושה בחולצה קשקשת, עם עיניים שמספרות סיפורים של שנים ארוכות, אך בגביה נשקף כי היא במקום המתאים לה.
בואי נבחר יחד? אמרה פזית והקימה מהכיסא. נורית הלכה אחריה במקביל, לאורך מסדרון ארוך עם לוחות כחולים כהים. פזית לחשה: הקבוצה הצעירה במשחק, נלך לשם. דלת נפתחה, שניהם עברו למפגש.
בחדר היה קבוצה של כשלוש עשרה ילדי-ילדות, משחקים על שטיח צבעוני, סביב ארונות מלאים בצעצועים. המחנכת ישבה ליד החלון והכתיבה, מפנה מבט חד לשמור על סדר.
ברגע שנסעו הבוגרים פנימה, הילדים רצו אל הדלתות, חיבקו ברגלי האישה, הרימו את ראשם וצועקים בקול עליז:
זה אימא שלי! אחרי!
זה אמא שלי, הכירתי אותה בחלום אתמול!
קחו אותי! זו בתכם!
פזית נגעה בראש הילדים בעדינות ונתנה לנורית תיאור קצר על כל אחד. נורית נבוכה, כי היא רצתה לקחת את כולם, כולל הילד שישב על כיסא ליד החלון, שלא פנה אל המבוגרים, אלא הסתכל בעיניים חודרות על נוף שנראה לו מושגי.
היא ניגשה אליו, וידיה נגעו בקפידה במרצפת של ראשו. מתחת לכף ידה נצצו עיניים קטנות, בזווית מעט משופעת, בצבע שאינו ברור, תואמים לחייו החודרים, לאפו הרחב ולגבותיו הקלות. הילד לא דומה לדימוי שחלמה נורית; הוא היה שונה, כמוהו.
את לא תבחרי בי, הוא לחן בקול רועד. במבטו חיפש משהו אחר.
למה אתה חושב ככה, חמודי? שאלה נורית, משאירה את ידה על ראשו.
כי אני מתנשם הרבה וחולה לעיתים. ויש לי אחיינית, נלה, קטנה בקבוצה הקטנה. אני רץ אליה כל יום ומלטף אותה על הראש, כדי שהיא תזכור שיש לה אח גדול. שמי ויטאל, וללא נלה אני הולך לשום מקום. פתאום נפל לו נזלת מהאף, כמו טיפה של דמעות של זיכרון.
באותו רגע נורית הבינה שהיא חיכתה כל חייה למפגש עם ויטאל, הילד המתנשם והחולה, ולנלה האחות הקטנה שמעולם לא ראתה, אך כבר אהבה בליבה.
