נטע לא יכלה להאמין למה שקורה לה: בעלה, שהיה כל עולמה ותמיכתה היחידה, אמר לה פתאום – “אני כבר לא אוהב אותך”. זה היה מכה אחרי מכה – אביה נפטר במפתיע, אמה ואחותה הגרועה חיות בעיירה סמוכה, בנה הקטן בדיוק התחיל כיתה א’, מקום העבודה נסגר והיא נותרה ללא פרנסה – ועכשיו גם הבעל נטש. נטע נחנקת מהכאב ושואלת את עצמה איך ממשיכים, אבל עבור הבן שלה – היא מתרוממת וממשיכה. בינתיים, חיפוש העבודה נמשך לשווא, עד שקומה שלה, רומן, מציע לה עבודה כמחסנאית. החיים מקבלים מסלול חדש, ושנה אחרי היא פוגשת את מיכאל, רופא ילדים גאון, אשר פותח פניה תקווה חדשה לאהבה, למרות שלבן שלה, אלון, מתגלה לוקמיה. נטע ובנה לוחמים, ביחד עם מיכאל, במאבק על החיים והתקווה – ולומדים שגם מתוך השבר, אפשר למצוא נחמה, חמלה ואהבה חדשה.

נועה לא האמינה למה שמתרחש סביבה. בעלה, האיש היחיד בחייה, משענתה וסלע קיומה היום אמר לה בקור רוח, “אני כבר לא אוהב אותך.”
ההלם היה כה עז, שהיא קפאה תנועה, נשארה לשבת חסרת אונים בזמן שהוא התרוצץ בבית, אוסף בגדים, מרעיש עם מפתחות, מתכונן לעזוב. לא היה חסר לה עוד מכה עכשיו. רק לאחרונה איבדה את אביה מוות פתאומי, והיא, למרות הכאב, נדרשה לטפל באמה שהתבגרה טרם עת ובאחותה הצעירה שליהי, שבגיל 18 הפכה לנכה בעקבות פגיעת ראש קשה. המשפחה גרה ביישוב ליד, בנה אילון רק התחיל כיתה א. ביוני פיטרו אותה המשרד נסגר. נשארה בלי עבודה. ועכשיו, גם הבעל…
נועה אחזה בראשה בידים, התיישבה ליד השולחן ופרצה בבכי מר.
“אלוהים, מה אעשה? איך ממשיכים מכאן? אוי, אילונציק, צריך כבר לרוץ להביא אותו מהצהרון!”
החובה היומיומית הכריחה אותה לקום ולזוז.
“אמא, בכית?”
“לא, אילוני, לא.
“את בוכה בגלל סבא? אני מתגעגע אליו, אמא.”
“כן, גם לי הוא חסר מאוד, ילד שלי. אבל עלינו להיות חזקים. סבא שלך תמיד היה חזק, ותדע, עכשיו הוא אצל אלוהים, והוא נח סוף-סוף. במשך כל חייו לא נתן לעצמו מנוחה.”
“איפה אבא?”
“אבא? כנראה נסע שוב לנסיעת עבודה. איך היה בצהרון?”
חייבים להמשיך. אם הוא לא אוהב אין מה לעשות. אי אפשר להכריח אהבה. אולי פספסה משהו במירוץ הזה של החיים.
בזמן שאילון אכל שאריות שניצל מהצהריים ושיחק בחיילי הפלסטיק שלו, נועה פתחה את המחשב שבעלה השאיר מאחור. מעולם לא נכנסה אליו, אבל עכשיו היה כה פשוט ההתחברות בפינה העליונה. הוא כנראה לא הספיק למחוק הכל. איזו אהבה יש לו שם, סוערת וחדשה. והיא כבר לא אהובה. עשור הייתה לו “שמש קטנה”, אחרי שמונה שנות קרב על להביא ילד לעולם גם “אמא של כולנו”.
הכל השתנה. והיא צריכה להתרגל.
הכי חשוב עכשיו למצוא עבודה. אף אחד לא מתייחס לתואר השני שלה. קצבת האבטלה בהשמה העירונית לא פותרת כלום.
מה קרה, איך האיש האחראי, הדואג, בעל מידות כל כך טובות הפך באחת לזר? כל מחשבותיה הגיעו למסקנה אחת: הוא השתגע. הבית שבנו לבנה לבנה לא גמור. לפחות יש גג וחדר אפשרי למחייה.
“עבודה, כמה אני צריכה אותך.” נועה הייתה קרובה שוב לדמעות, אבל חייבים להמשיך.
כמה ימים היא ניסתה לשווא. אמא יחידנית, ילד בכיתה א. הסיכויים אפסיים. ערב כושל נוסף וטבעת הטלפון של רומן, הבן דוד:
“נו, נועה, הוא לא חזר?”
“לא.”
“ומה דעתך להיות מחסנאית?”
“אתה צוחק?”
“לא, בטח שלא. העבודה עם הפסקה, ככה תוכלי לאסוף את אילון בצהריים, או לסדר לו חוגים. שכר 6,500. לא הרבה, אבל לפחות משהו. מחר נביא לכם גם תפוחי אדמה, בצל ואיזה עוף.”
“רומיק, יש לי תרנגולות, הן מספקות לנו ביצים.”
“שיהיה רק בריאות. עוף לא קוטלים, כן?”
“תודה, מה שלומך גלי?”
“היא מחזיקה מעמד, אלופה שלי.”
תמיד הוא ככה. אשתו גליה עברה ניתוח קשה, בטיפולי כימותרפיה. אף פעם לא מתלונן. הוא תמיד בסדר. נועה נאנחה, יש סיכוי לשרוד. תודה לאל, שתמיד רואה לא מאכזב. תודה על רומן.
העבודה הייתה מובנת. לפעמים התפנה רגע לבכות, לחשוב, להבין מה קרה.
הימים התחלפו לשבועות ולחודשים. כעבור שנה, נועה חשה לראשונה רעבה, הצליחה לישון, לצחוק, ולשמוח עם ההצלחות של אילון. הכאב על בגידת הבעל חזר רק כשבא לאסוף את אילון לסופ”ש. לא הפריעה אסור לגרום לו צער נוסף. התחשק לה לשאול מה לא עשתה נכון, אבל ידעה שהסיבה התאהבותו באחרת. זכרה משפט מהסרט: “אהבה היא רק עד הסיבוב הראשון, אחרי זה מתחילה החיים.” אצלה לא הפרידה, אצלו כן?
הסתיו, כמו המשך של קיץ חמים, צמרות ירוקות, צחוק ילדים ברחוב, צבעים של חבצלות וכריזנטמות בחצר הבית. ביום ההוא, בו פגשה את עיניו של מיכאל, לא היה שונה, אולי השמש זרחה יותר, אולי המוזיקה מהשכנים התנגנה בחיוך, ואולי זה פשוט הגיע הזמן ששניים בודדים ייפגשו.
“עלמתי, מהרשה לי לעזור?”
“אני רגילה לסחוב.”
“זה עצוב שכזו יפהפיה רגילה לסחוב משקלים.”
“אתה עוזר לכל הנשים פה בסביבה? עומד על המשמר ליד הסופר?”
“כן, כן, עמדתי כאן שעות, סוף סוף שמתי עין על היפה מכולן.”
אי אפשר היה לא לצחוק. הם צחקו בפה מלא, עד דמעות צחוק משחרר באמת.
“מיכאל,” הושיט לה יד. בעיניו עוד צחקו השובבים.
“נועה.”
“נועלה, שמעת את השיר נועה, נועה, אשת איש?”
“לא. אני לא אישה של אף אחד.”
“באמת? זה מזל. סוף סוף פגשתי מישהי מהממת ופנויה. כולם פה עיוורים?”
“יש לך חוש הומור, זה טוב. אבל עד כמה אתה רציני?”
“בכל תחום צריך לדעת להיות רציני. נועה, נלך לקולנוע, לדבר, להכיר?”
“לא יכולה. חייבת לאסוף את הילד מהצהרון.”
“לא ייאמן. יש לך ילד? את הרי נראית בת עשרים!”
“אני בת 35.”
“אני גם. איזה צירוף מקרים. חשבתי שאת ילדה בעצמך.”
“ועכשו?”
“עיבוד מחדש. כל גבר חולם על בן, ואת כאן, ועוד אומרת שאת רווקה. ומה עם האבא של הילד?”
“לא רוצה לדבר כרגע.”
“הבנתי. ואכבד. אז בסופ”ש? אפשר עם אילון לסרט ילדים?”
“סוף שבוע הוא אצל אבא שלו.”
“נועה, אני לא רוצה להעיק. אם יפלו לך שעתיים פנויות, תתקשרי. הנה הכרטיס שלי דוקטור, רופא ילדים המטולוג.”
“זה תפקיד רציני.”
“אין זמן למצוא יפות.”
“טוב, מיכאל. אני אתקשר.”
“אהיה בהמתנה.”
הסתיו הזה היה מתנה לשניהם. שמש רכה, צבעי שלכת מטורפים, ימים חמימים, פארקים פתוחים. והעדינות שפרצה דרך הכאב הישן ושאבה אותם יחדיו היא הופתעה מעצמה עד כמה נמשכה לאיש המופלא הזה. כמעט שישה שבועות אחרי הפגישה הראשונה, היא יזמה פשוט מאוד “אתה רוצה לשתות איתי תה?”
“נועהלה, אל תעלבי, אני לא בא כל כך חשוב לי מה שקורה בינינו, אני רוצה לקחת אחריות על זה בעצמי. סומכת?”
בסופ”ש הם נסעו לפארק הטבע. מיכאל שכר בית קטן כמו טירה. בפנים היה נקי, חמים, אבל עיני נועה ראו רק את עיניו הגדולות של אהובה. הלב הלם. זו מתיקות שלא הכירה.
“מיש, איפה אני, מה איתי. נדמה לי שאני מתה מרוב אהבה. איך אפשר היה לחיות בלעדיך?”
“כל כך יפה שאת, כמה אני מאושר.”
עוד חודשיים. נהיה בלתי אפשרי להיפרד.
“נועהלה, תינשאי לי.”
“מחכה לגירושין, סוף החודש.”
“ומיד מתחתנים. שלא יגנבו לי את הבובה שלי.”
“היא יודעת לבחור לבד. יש לה אהבה.”
“בלי חגיגות, רק ברבנות ואז לטירה שהפכת אותי שלך.”
“כמו שתרצי.”
רומן וגלי עמדו עדים. אמא ואחותה שלחו ברכת טקסט נרגשת. עברו לדירה שמיכאל שכר שני חדרים. יחד צבעו, הדביקו, סידרו חצר. מיכאל השקיע במיוחד בחדרו של אילון. כבר הכירו מזמן, אבל אילון שתמיד ראה באמא ואביו שני חצאים של תפוח התקשה להתחבר.
“נועהלה, אל תיבהלי, אני רוצה לבדוק דם לאילון. נראה לי חיוור.”
“נו תלחץ, סתם קשה לו, הילד מתוח מהגירושין. קראתי גירושי הורים קשים לילדים כמעט כמו אובדן.”
“נכון. גם אותי זה ריסק. אבל נבדוק בכל זאת, טוב קטן?”
היום ההוא, שמיכאל חזר הביתה ראש מורכן, נועה הרגישה רעה.
“נועהלה, אל תהיי בלחץ. משהו לא בטוב בבדיקות. האינטואיציה שלי לצערי צדקה. אני לוקח אותו איתי מחר.”
זה היה בלתי הוגן. כאילו על אושר משלמים וכל כך יקר. לוקמיה המילה האיומה הזו.
החיים התהפכו. נועה יצאה לחופשה ללא תשלום. לא דמיינה להשאיר אותו לבד בבדיקות, עירויים, מחטים. החזיקה יד, חיזקה: “תחזיק, ילד שלי, אתה הגיבור שלי! תמיד היינו יחד, תמיד נהיה יחד.”
כשהיא קרסה, מיכאל שלח אותה לנוח נשאר עם אילון. לפעמים הצליחה לישון, בדרך כלל רק שכבה עייפה עיניים בתקרה.
הגרוש התקשר דרש שתשתחרר מהבית הלא גמור.
“אני אדאג לילד, יבוא אלי לבית.”
“למה לא בא לבקר?”
“אני לא יכול. נוסע לארץ אחרת.”
מיכאל ליטף:
“נועהלה, הכל נעשה בידי שנינו. לא להיאחז בעבר.”
“אבל כואב, עבדתי, הכל השקענו בבית, ובגלל הבית הוא רוצה להעלים אותי?”
“די עם זה. כל מחשבה שלך תשקיעי בילד. אני אסתדר. תמיד חלמתי על משפחה. אלוהים יודע. לא ייקח לי אתכם.”
“מיש, מה עם הבדיקות?”
“עובדים, לא טובים כרגע.”
נועה בלעה דמעות בשקט. אילון אסור שירגיש.
“דוד מיכאל, מה יש לי בדם?”
“תראה, בדם יש לנו אניות אדומות ולבנות. שלך עושות מלחמה.”
“מי מנצח?”
“בינתיים הלבנות.”
“ומה עושים עכשיו?”
“נעזור לאדומות.”
“אמא, תבריחי אותי מכאן. עייף לי.”
“נועהלה, גם אני חשבתי, ניקח אותו לטירה קצת, מזג אוויר יפה. נטייל ביער, שינוח.”
האביב עטף אותם בפריחה, שלושה משוטטים, מתרגשים מכל דשא ופרח. היו רגעים שעמדו אילון בעצימת עיניים, מתוח.
“ילד שלי, הכל בסדר?”
“אל תפריעי, יש לי קרב ימי.”
החופשה נגמרה. הוורוד חזר ללחיים.
“אמא, איפה אבא?”
“בנסיעה, מתוק.”
“שוב? טוב, שיהיה.”
בחזרה בבדיקות. ראש המעבדה נכנסה לחדר:
“ד”ר מיכאל, איפה הייתם עם הילד?”
“ביער, פה קרוב. הכל בסדר?”
“הדם נקי, רמיסיה. הכל בסדר.”
מיכאל רץ אליהם:
“אילון, מה עשית? הדם שלך השתפר! אל תבכי, נועה, הוא מחלים. מה עשית, בן?”
“אבא, זוכר שסיפרת לי על האניות? ניצחתי כל קרב באדומות.”