יעלה לא האמינה למה שקורה לה. בעלה, האיש היחיד שאי פעם הרגישה בו משענת וכתף, אמר לה היום: “אני כבר לא אוהב אותך”.
ההלם היה מוחלט. היא נעמדה קפואה בתנוחה מגוחכת, כך נשארה בזמן שהוא התרוצץ, ארז בגדים ורעש עם מפתחות. רק זה עוד היה חסר לה עכשיו. לא מזמן אביה מת פתאום, וכעת היא היתה חייבת, למרות הכאב שלה, לטפל באמא שהלבינה בבת אחת ובאחותה הצעירה. אחותה, בת 18 בלבד, נותרה נכה אחרי פציעת ראש קשה. המשפחה גרה בישוב הסמוך. בנה, עודד, רק התחיל כיתה א’. ביוני המפעל שבראשה עבדה נסגר. היא נותרה ללא עבודה. ועכשיוגם בלי בעל…
יעלה תמכה את הראש בידיים, התיישבה ליד השולחן ופרצה בבכי חרישי.
“אלוהים, מה אני עושה עכשיו? איך ממשיכים? אוי, עודד! אני חייבת כבר לרוץ להביא אותו מבית הספר!”
החיים נמשכים, והחובות היומיומיים לא עוצרים לרגע.
“אמא, בכית?” שאל עודד כשחזרו הביתה.
“לא, מתוק, לא,” ניסתה לחייך.
“את בוכה בגלל סבא? גם לי כל כך חסר…”
“גם לי, ילד שלי. אבל אנחנו צריכים להיות חזקים. סבא תמיד היה חזק. עכשיו בטוח לו טוב שם למעלה אצל הקב”ה. מגיע לו לנוח, אף פעם לא נח באמת בחיים.”
“ואיפה אבא?”
“אבא? בטח נסע שוב לנסיעת עבודה. איך היה בבית הספר?”
צריך להמשיך לחיות. הוא לא אוהב? אין מה לעשות. אי אפשר להכריח לאהוב. כנראה פספסה משהו במהירות החיים.
בזמן שעודד אכל ושיחק עם חיילי הפלסטיק, יעלה לא התאפקה ונכנסה לדואר שלו במחשב. אף פעם לא עשתה זאת קודם, אבל הפעם היתה דחיפה עמוקה לדעת. הכניסה לשם היתה קלה, בפינה השמאלית. הוא אפילו לא טרח למחוק שיחות אחרונות. מתברר שיש לו רומן. לאהבה שלה, הוא כבר לא זקוק. עשר שנים היא היתה “השמש שלי”, אחרי שמונה שנות מאבק כדי ללדת אותו נהייתה “המלאכית של כולם”.
הכל השתנה. חייבים ללמוד להתרגל.
ובראש ובראשונהמציאת עבודה. אף אחד לא התעניין בתואר שלה. דמי האבטלה בסוכנות של שירות התעסוקה לא פתחו לה דלתות וגם לא פתרו בעיות.
מה קרה למשה, האיש האחראי, החם, הזהיר, שהפך פתאום לזר? היתה לה הסבר אחד: הוא איבד את דעתו. הבית שעבדו עליו יחד אבן אחר אבן עוד לא הושלם. מזל שיש גג ושקץ אחד אפשר לגור בו.
“עבודה, כמה אני זקוקה לך!” כמעט פרצה שוב בבכי, אבל לא היה זמן.
ימים של חיפושים עקרו בזבוזים. ילד בכיתה א’, ובדידות חדשה צמצמו לה כל סיכוי. בליל אחד התקשרה רבקה, בת הדוד:
“יעלה, הוא לא חזר?”
“לא.”
“בא לך להיות מחסנאית?”
“את רצינית?”
“כן, זה עם הפסקה. תוכלי לרוץ לאסוף את עודד או לסדר לו צהרון. השכר 5,000 שקל. לא הרבה, אבל יותר מכלום. מחר נביא לכם קצת תפוחי אדמה, בצל ועוף טרי.”
“יש לי תרנגולות בבית. הן דואגות לנו. מטילות ביצים,” צחקה בעצב.
“טוב, שלא תתעוררי מוקדם להוריד תרנגולת,” צחקה רבקה.
“איך גילה?”
“היא בסדר, מתמודדת. היא אלופה.”
תמיד כזה היה. אשתו גילה עברה ניתוח כבד, בטיפולי כימותרפיה, ואף פעם לא התלונןeven כשהכול נפל עליו.
יעלה חשה תקווה: אולי תשרוד. תודה לאל! הוא הכי אמין בעולם, רואה הכל ולא עוזב אף פעם. תודה על בת הדוד.
העבודה התגלתה כמשהו שניתן להסתגל אליו, ואפילו היו רגעים לגלות קצת שקטלבכות, לחשוב.
הזמן זז: ימים, שבועות, חודשים. כעבור שנה יעלה גילתה שהיא שוב רעבה, ישנה בלילה, צוחקת מהבדיחות של עודד, שמחה בהצלחות שלו. הצריבה שבבגידה חזרה רק כאשר האקס בא לקחת את עודד לשבתות וחגים. היא לא הפריעה; הילד לא צריך לשאת על גבו את ההתחשבנות של הגדולים. לרגעים רצתה לשאול “איפה טעיתי?” אבל ידעה: זו לא היא, אלא התאהבות פתאומית שלו במישהי אחרת.
נזכרה במשפט מסרט ישן: “אהבההיא עד הסיבוב הראשון, ואחר כך החיים באמת מתחילים”. אצלה אהבה וחיים היו שלובים. ומה איתו?
הסתיו בארץ היה כקיץ ממושךשמש חמימה, עלים ירוקים, קולות ילדים, צבעי חצבים וחרציות בגינה. באחד הימים, כשעיניו של מיכאל הצטלבו עם שלה, הכל היה נראה כמעט רגיל, אולי רק האור היה מיוחד, או אולי הגיעה שעת גורל להפגיש בין שני בודדים.
“גברת, אפשר לעזור? זה לא לקח רגיל לסחוב ככה סלים.”
“אני רגילה כבר.”
“לא טוב, שאשה כל כך נחמדה מתרגלת להעמיס על עצמה משאות.”
“אתה מציע עזרה לכולן? עומד במשמרת ליד הסופר?”
“משמרת, משמרת, עד שמצאתי מישהי שבאמת שווה. סוף סוף קיבלתי בונוס!”
הם פרצו בצחוק שלא נגמר. מיכאל הושיט יד: “מיכאל”.
“יעלה,” ענתה בפשטות.
“יעלה-יעלית, אשת אחר,” זימר לעצמו, “שמעת על השיר?”
“לא,” השיבה, “אבל אני לא אשת איש.”
“באמת? אז זכיתי. מי פספס אותך עד עכשיו?”
“עם חוש הומור לא חסר לך. ותכל’ס, אתה גם רציני?”
“מאוד. מה את אומרת, יוצאים היום לסרט, שיחה טובה?”
“לא יכולה. צריכה לאסוף את הבן שלי מהצהרון.”
“בן? את בטח בת עשרים! איזה בן?”
“שלושים וחמש. וגם לך, נכון?”
“כן, תזכירי לי שוב?”
“מה שצריך.”
“ובקשר לאביו של עודד?”
“לא רוצה לדבר על זה.”
“מסכים,” ענה בעדינות, “סוף שבוע, סבבה? אפשר אפילו ביחד, עם הילד, לסרט ילדים.”
“עודד פוגש את אביו בשבתות.”
“יעלה, לא אטריד. ואם יהיו לך שעתיים פנויות, תהפכי אלי. הנה כרטיס, אני רופא ילדיםהמטולוג.”
“הרבה עבודה רצינית על הפרק.”
“ולכן אין פנאי לחפש יפות.”
“טוב, מיכאל. אתקשר.”
“אני אחכה.”
איזה סתיו יפה זה היה. נוף קסום, אור זהוב מרהיב, ימים חמימים, כל הגנים בעיר פתוחים בפניהם. העדינות ביניהם התפתחה, כאילו עלי השלכת פיזרו בשבילם שביל מוזהב. בזהירות צעדו זה לקראת זו, ולפתע, יעלה הרגישה שהיא מגלה את עצמה מחדש לצד האיש הזה.
כעבור שישה שבועות אמרה לו בלחישה: “אולי תבוא אלי לכוס תה?”
“יעלה, סליחה, אבל לא אבוא. חשוב לי לשמור על מה שקורה בינינו. תני לי לדאוג לזה.”
באותו סוף שבוע נסעו יחד לשמורת טבע, שם שכר מיכאל בית עץ קטן, קצת כמו טירה. בפנים היה מזמין ונעיםאבל יעלה ראתה רק את עיניו החומות הענקיות, וטבעה בחיבוקו. היא לא ידעה כמה נפלא זה יכול להיותכל כך קרוב.
“מיכאל, איפה אני, מה קורה לי. אני אוהבת אותך. איך חייתי בלעדיך?”
“אהובה, כמה יפה את! איזה מזל זכיתי.”
עברו עוד חודשים, וכמעט שלא יכלו להיפרד.
“יעלה, תינשאי לי?”
“מיכאלי, בסוף החודש הגירושין שלי.”
“אז ישר אחריחתונה. שלא יגנבו לי אותך.”
“אני מחליטה על עצמי. רק בלי חגיגות. טקס קצרותסע איתי לאותו המקום שבו ידעתיאני שלך.”
“ככה יהיה, אהובה.”
רבקה וגילה היו העדים היחידים. אמא ואחותה שלחו ברכות נרגשות. אחר כך עברו לדירה שמיכאל שכר, ושיפצו אותה במו ידיהם. מיכאל השקיע במיוחד בחדר של עודד. היו כבר מיודדים, אבל עודד, שלשני חצאים של תפוח היו עד כה אמא ואבא, התקשה להתחבר.
“יעלה, אל תיבהלי, בואי נבדוק דם לעודד. הוא חיוור מידי.”
“סתם, ליבי. הוא פשוט מדוכדך. קשה לו עם הגירושין, קיווה שזה לא יקרה. קראתי שילדים רואים בגירושי הורים אסון גדול.”
“את צודקת. גם אני ילד להורים גרושים. אבל נבדוק, בסדר?”
באותו לילה חזר מיכאל עם פניו נפולות.
“יעלה, אל תדאגי. יש שינויים בדם של עודד. האינטואיציה צלחה, לצערי. מחר אקח אותו לבית החולים.”
לא הוגן. כאילו חייבים לשלם על האושר. ועוד במחיר כזה. לוקמיה. איזו מילה מבעיתה.
החיים השתנו כליל. יעלה לקחה חופשה בלי תשלום, כי לא יכלה לעזוב את עודד לבד במלחמתו בדקירות, טיפולים ובדיקות אינסופיות. היא ישבה לידו, החזיקה יד ולחשה, “תחזיק מעמד, ילד שלי, אתה הכי חזק! תמיד היית החבר הכי טוב שלי! תמיד נהיה יחד!”
כשלא יכלה עוד, מיכאל שלח אותה לנוח, נשאר עם הילד. לרוב רבצה בתקרה בעיניים פקוחות.
הגרוש התקשר: “תצאי מרישום הבית הישן. אני אטפל בילד, יבוא אליי כשהוא בבית.”
“תבוא לבקר אותו.”
“לא יכול. עסוק בעבודה.”
מיכאל ליטף אותה: “יעלה, נבנה הכל בעצמנו. אל תיאחזי בעבר.”
“מרגיז! עבדתי והשקעתי בבית הזה. ובעבודה שלי…”
“אל תחשבי על זה. כל מחשבה תשקיעי בעודד.”
“מיכאל, מה עם התוצאות?”
“עובדים על זה. כרגע לא טובות.”
יעלה בכתה חרש. עודד לא ידע, אסור שייחשף לעצב.
“דוד מיכה, למה הדם שלי בעייתי?”
“בדם יש אוניות אדומות ולבנות. אצלך הן נלחמות.”
“מי מנצח?”
“כרגע הלבנות.”
“ומה עושים?”
“אתה עוזר לאדומות.”
“אמא, ניקח אותי לאנשהו? עייף לי מאוד.”
“יעלה, גם חשבתי. בואי נברח איתו לטירה שלנו, ננשום קצת אוויר צלול.”
האביב החדש פינק את המקום. הם התהלכו יחד, שמחו בכל פרח ודשא. לפעמים עודד שתק, מרוכז.
“מה קרה, מתוק? אתה לא מרגיש טוב?”
“אמא, שניה. קרב ימי מתחולל…”
החופשה חלפה מהר. הלחיים של עודד האדימו, נראה רענן.
“איפה אבא?”
“עוד בנסיעת עבודה.”
“איך תמיד?”
בחזרה לבית החולים עשו בדיקות. מנהלת המעבדה עצמה נכנסה.
“ד”ר מיכאל, איפה ביליתם עם הילד?”
“בחיק הטבע. למה?”
“הדם שלו טוב. יש רמיסיה.”
מיכאל טס לחדרו של עודד.
“עודדי, מה עשית? אתה מחלים, חמוד שלי. אל תבכי, יעלה. הוא מתחזק. מה עשית, גיבור?”
“אבא, זוכר שסיפרת לי על האוניות?” “ניצחתי עבור האדומות בכל קרב ימי!”
בסוף כל סערהאור חדש יכול לזרוח. לאהבה, לתקווה ולתחייה יש מקום גם אחרי אובדן. רק לא להתייאשובכל יום, לבחור שוב בחיים ובאלו היקרים לנו.
