נטע לא האמינה למה שעובר עליה: בעלה, אהובה היחיד והיקר, המשען והכתף שלה, אמר לה היום: “אני כבר לא אוהב אותך.” ההלם היה מוחלט – הוא התרוצץ, אסף בגדים, הרעיש עם המפתחות, והיא נותרה קפואה. בדיוק עכשיו, כשאביה נפטר בפתאומיות, כשעליה לדאוג לאמא המזדקנת ואחות נכה בת ה-18, כשבנה אלעד מתחיל כיתה א’, כשהמפעל שבו עבדה נסגר והיא נותרה מובטלת – וכעת גם הבעל עוזב. נטע חיבקה את ראשה, ישבה לשולחן ופרצה בבכי: “אלוהים, מה אעשה עכשיו? איך נמשיך?” אך חובת החיים הכריחה אותה לקום ולרוץ לאסוף את אלעד מבית הספר. באותו ערב, כשהיא מגלה במקרה מייל אהבה שבן זוגה השאיר פתוח, נופל לה האסימון – הוא עוזב עבורה מישהי אחרת. באין ברירה, היא מגייסת כוחות, מתמודדת עם משברים ונאחזת בתקווה – ומוצאת באקראי עבודה כמחסנאית אחרי שיחה עם הידיד הטוב רומן שמביא לה תפוחי אדמה ובצל הביתה. וכך, לאט-לאט, החיים חוזרים לשגרה – חודשים של כאב ותהיות, חודשים של בדידות, עד שהמפגש המקרי עם ד”ר מיכאל, רופא ילדים, משנה הכול. עונת שלכת מופלאה של צחוק, אהבה עדינה ושברים שנאספים: נתיב החלמה מהבגידה, פרק ב’ בזוגיות, אלעד שמתקשה להיפתח, ועד לאבחון הקשה – לוקמיה אצל הבן. נטע ומיכאל מחליטים להילחם יחד, יוצאים עם אלעד לנפוש בטבע, ואז קורה הנס – אלעד נכנס להחלמה. סיפור על אובדן, עמידה באתגרים, התחדשות של אהבה, ותושייה של אם שמוכנה להתמודד עם הכל – בדרך אל התקווה.

נועה просто לא האמינה למה שקורה לה. בעלה, היחיד והאהוב, זה שתמיד סמכה עליו, הביט בה היום ואמר: “אני כבר לא אוהב אותך.”
הלם כזה לא הרפתה ממנה, היא קפאה בתנוחה מגוחכת, נשארה כך בזמן שהוא התרוצץ בבית, אוסף חפצים ומרעיש עם המפתחות. זה בדיוק מה שחסר לה עכשיו. רק לאחרונה נפטר פתאום אביה, והיא נאלצה, למרות הכאב שלה, לדאוג לאמא שלה שיער השיבה שלה רק הלבין מרוב צער וגם לאחות הקטנה שלה, שנהייתה נכה בגיל 18 אחרי פגיעת ראש קשה. המשפחה גרה ביישוב ליד. הבן שלה, עמרי, התחיל כיתה א’. ביוני סגרו לה את מקום העבודה. נשארה בלי עבודה. ועכשיו גם בעלה…
נועה החזיקה את ראשה בידיים, התיישבה לשולחן ובכתה מרות.
“אוי אלוהים, מה אעשה? איך מתקדמים מפה? עמרי! צריך לרוץ להביא אותו מהיום הארוך!”
החובות והמטלות הכריחו אותה להתרומם ולפעול.
“אמא, את בכית?” עמרי שאל.
“לא, עמרי, לא.”
“את בוכה בגלל סבא? אמא, כל כך חסר לי סבא…”
“גם לי, ילד שלי. אבל אנחנו צריכים להיות חזקים. סבא שלך תמיד היה כזה. עכשיו טוב לו למעלה אצל אלוהים, הוא סוף סוף נח, הוא אף פעם לא נח בחיים.”
“איפה אבא?”
“אבא? הוא כנראה שוב בנסיעת עבודה. ומה בבית הספר?”
צריך להמשיך, גם אם לא אוהבים אותך אין מה לעשות. בכוח אי אפשר לאלץ מישהו לאהוב. היא כנראה פספסה משהו בתוך כל הריצות.
בעוד עמרי אוכל ומשחק בחיילי פלסטיק, נועה פתחה את הלפטופ של הבעל שעזב. מעולם לא עשתה זאת בעבר. כניסה לדוא”ל הייתה פשוטה, השם שלו בצד השמאלי. הוא לא הספיק למחוק את ההודעות האחרונות. הוא התאהב לחלוטין. והיא עכשיו סתם לא אהובה. עשר שנים הייתה “הקרן אור שלי”, ואחרי שמונה שנות מאבק עד שהצליחו להביא ילד, הייתה גם “האמא הנהדרת שלנו”.
אבל עכשיו הכול השתנה. צריך להתרגל לזה איכשהו.
הכי דחוף למצוא עבודה. לאף אחד לא אכפת מהתואר שלה. דמי האבטלה שהציעו לה בביטוח לאומי לא פתרו כלום.
מה קרה? למה הגבר האחראי הזה, הדואג, הפך בבת אחת לזר? כל תשובה שמצאה לעצמה הייתה כנראה השתגע. הבית המשותף, שבנו לבנה ועוד לבנה, לא הושלם. למזלם הייתה להם קורת גג וחדר אחד שראוי למגורים.
“עבודה, כמה אני צריכה אותך!” נועה כמעט התפרצה שוב בבכי, אבל לא היה זמן לזה. היא באמת צריכה עבודה.
החיפושים נמשכו ימים, לשווא. כיתה א’ ותחושת הבדידות החדשה צמצמו מאוד את הסיכויים. ביום נוסף עגום במיוחד צלצל רועי, ידיד המשפחה:
“נועה, הוא לא חזר?”
“לא.”
“ומה עם עבודה כמחסנאית? תלכי?”
“אתה רציני?”
“כן, אני יודע שזה לא הזמן לשטויות אחרי מה שקרה. זו משרה עם הפסקה, תוכלי לקחת את עמרי מבית ספר או לשים אותו בצהרון. השכר גבוה, 2500 ש”ח. מעט, אני יודע. אבל יותר מכלום. מחר נביא לכם קצת תפוחי אדמה, בצל ופרגית.”
“רועי, יש לי תרנגולות בחצר, הן מטילות ביצים ואנחנו מסתדרים.”
“מצוין, תשמרי עליהן. אל תהרגי אותן בשביל בשר.”
“תודה עליך. ומה עם הילה?”
“מתמודדת. אלופה אמיתית.”
הוא תמיד היה חזק. הילה, אשתו, עברה ניתוח קשה ומקבלת כימותרפיה, אבל אף פעם לא מתלונן. הוא תמיד רואה את הטוב. נועה נשמה עמוק: יש סיכוי לשרוד. תודה לאלוהים שתמיד איתנו, לא מאכזב. תודה על החבר.
העבודה לא הייתה קשה מדי, והיו רגעים לבד, לחשוב, לבכות, לנסות להבין מה קרה לה.
הימים רצו, שבועות, חודשים. אחרי שנה, נועה הרגישה שהיא רעבה, מסוגלת לישון, לצחוק, לשמוח בהצלחות של עמרי. רק כשבעלה בא לקחת את הבן לסופי שבוע, הכאב של הבגידה התעורר. לא הפריעה, לא רצתה שהקשר המורכב שלהם יפגע בילד. כל כך רצתה לשאול מה לא עשתה נכון, אבל כבר הבינה זה לא בה. זה בהתאהבות הפתאומית של הבעל באישה אחרת. נזכרה במשפט מסרט ישן: “אהבה מחזיקה עד הפניה הראשונה, אחריה מתחילה החיים.” אצלה אהבה וחיים היו מאוחדים. אצלו? לא ברור.
הסתיו כמו המשך של קיץ; שמש חמה, עלים ירוקים, צחוק ילדים ברחוב, צבעי כריזנטמות בכניסה לגינה. ביום אחד, בו נועה פגשה את המבט של מיכאל, לא היה בו משהו שונה, אולי רק משהו צהל מעט יותר, אולי הצלילים שבקעו מחלון השכן, אולי פשוט הגיע הזמן ששני לבדויות יפגשו, כפי שכתוב בגורל.
“גברת, אפשר לעזור? כבד לקחת כל כך הרבה לבד.”
“אני רגילה.”
“לא יפה, בחורה יפהפייה לא צריכה להתרגל להרים משאות.”
“אתה עוזר לכל היפות? אתה שומר ליד החנויות?”
“חיכיתי, חיכיתי, בסוף זכיתי לראות אותך. סוף כל סוף.”
הם צחקו פתאום, בלי מעצורים.
“מיכאל,” הוא הושיט יד. עוד היה לו ניצוץ בעיניים.
“נועה.”
“נועה, נועה, כבר אין מישהי כזאת…” ציטט שורה משיר.
“לא מכירה את השיר. אני כבר לא נשואה.”
“לא מאמין! פגשתי סוף־סוף מישהי כמו בחלומות, והיא פנויה. כולם מסביב עיוורים?”
“נראה לך שיש לי בעיה עם הומור? זה דווקא טוב. ומה עם רצינות?”
“יש גם מזה. נועה, מה דעתך על סרט הערב? נדבר, נכיר.”
“לא יכולה, צריכה לקחת את בני מהצהרון.”
“אני לא מאמין, יש לך בן? את לא נראית יותר מעשרים! איזה צהרון?”
“אני בת 35.”
“גם אני. איזה קטע. עלייך באמת חשבתי שאת ממש צעירה.”
“ועכשיו?”
“מה עכשיו. מנסה להבין. כל גבר חולם על בן. ואת ככה בקלות מספרת שאת לא נשואה. ואיפה האבא?”
“לא רוצה לדבר על זה כרגע.”
“ברור, לא נדבר. מה דעתך על הסופ”ש? אולי תבואו איתי עם הילד לסרט ילדים.”
“בסוף השבוע עמרי עם אבא שלו.”
“אני לא רוצה להלחיץ אותך, נועה. אם יתפנה לך זמן, תקשרי אליי, הנה כרטיס ביקור עם מספר. אגב, כתוב שאני רופא, הממונה על דם ילדים.”
“עבודה רצינית.”
“אין זמן לחפש יפות.”
“סבבה, מיכאל. אתקשר אם אוכל,” ענתה נועה בפשטות ובכנות.
“אחכה.”
איזה סתיו יפה זה היה. הרגיש כמו מתנה עבור שניהם. קרני שמש עדינות, צבעי העלים, ימים חמימים כל העיר הייתה פתוחה בפניהם. ויותר מהכול, הרוך שהעיר בליבה של נועה את הכמיהה לחום, ושבר את כל הכאב. כמעט חודש וחצי אחרי הפגישה הראשונה העזה להזמין אותו לכוס תה בביתה.
“נעה שלי, תכעסי אם לא אבוא? חשוב לי הכול, אני אחשוב על זה לבד, סומכת עליי?”
באותו סוף שבוע נסעו יחד לשמורה, בה מיכאל השכיר בית קטן, קצת כסוג של טירה. בפנים היה חמים ונעים, אבל נועה כמעט לא ראתה דבר חוץ מהעיניים החומות הענקיות של אהובה וטבעה בהן, חבוקה בזרועותיו. מעולם לא ידעה שזה מה שבין גבר לאישה יכול להיות מתוק כל כך.
“מיכאל, איפה אני, מה קורה לי. אני מרגישה שאני מתה. אני כל כך אוהבת אותך. איך חייתי בלעדיך?”
“את מדהימה. אני מאושר.”
חודשים עברו, וכל פרידה הקשתה עליהם.
“נועה, תינשאי לי.”
“מיכאל, יש לי דיון גירושין בסוף החודש.”
“אז מיד אחרי. אל תתני לאף אחד לחטוף לי אותך.”
“הילדה הזאת בוחרת בעצמה. לי יש אהוב. מיכאל, בוא נוותר על כל החגיגות, ניסע פשוט להירשם ונחזור לטירה, שם הייתי ובתוך רגע הייתי אשתך בלב שלם.”
“כל מה שתרצי, אהובה.”
רועי והילה היו העדים היחידים בחתונה הצנועה. אמא ואחות שלחו ברכה חמה בטלפון. זמן קצר אחר כך עברו יחד לדירה שכורה, שבה עבדו לילות על יצירת פינה חמימה ונעימה. במיוחד השקיע מיכאל בחדר של עמרי. שניהם כבר הכירו, אבל עמרי, שראה עצמו כמו שני חצאים שלו ולשל אבא, התקשה להתחבר למיכאל.
“נועה, אל תילחצי, בואי נבדוק לעמרי דם. הוא נראה לי בהיר מדי.”
“מה פתאום, מיכאל, הוא עבר תקופה קשה. גירושין קשים לילד, יותר ממוות של הורה.”
“נכון, את אמא חכמה. אני עצמי חוויתי גירושי הורים, זה עולם מתמוטט. אבל דם נבדוק, בסדר, ילד?”
ביום התוצאות מיכאל חזר הביתה עם ראש מורכן. נועה מיד קלטה: משהו לא טוב.
“נועה, אל תיבהלי. יש שינויים בדם של עמרי. האינטואיציה צדקה. מחר אני לוקח אותו איתי.”
זה לא הוגן. כאילו צריך לשלם על האושר. במחיר כזה. לוקמיה. מילה נוראה.
החיים השתנו. נועה לקחה חופשה ללא תשלום; לא הייתה מסוגלת לחשוב על עמרי בלעדיה בין אינפוזיה לזריקה לבדיקה. היא אחזה בידו וחיזקה: “תחזיק מעמד, בני! אתה חזק! תמיד היית החבר הכי טוב שלי! אנחנו לא נפרדים, נהיה יחד תמיד.”
כשהתעייפה, מיכאל גירש אותה לנוח והיה נשאר עם עמרי. היא לרוב שוכבת בוהה בתקרה.
המגרש לשעבר התקשר ודרש שתוותר על חלקה מהדירה הלא גמורה.
“אני אדאג לבן בעצמי. הוא יבוא אליי.”
“תבוא לראות אותו קודם.”
“לא פנוי. בנסיעת עבודה.”
מיכאל, כשתשמע הכול, ליטף אותה:
“נועה, נסתדר. נשכח מהעבר.”
“כואב. עבדתי קשה, הכל נתתי לבית. ואולי זה בכלל לא הזמן לחשוב על זה… להסיט אותי ברגע כזה?”
“אל תחשבי על זה בכלל. תתמקדי בעמרי. אני אדאג לכל דבר. תמיד חלמתי על משפחה, אלוהים יודע. הוא לא ייקח לי אתכם.”
“מיכאל, איך הבדיקות?”
“עושים הכול. עדיין לא טוב.”
נועה בכתה בשקט, בלי שהבן ירגיש.
“דוד מיכאל, מה עם הדם שלי?”
“תראה, בדם יש אוניות אדומות ולבנות. אצלך הלבנות תוקפות.”
“ומי מנצח?”
“בינתיים הלבנות.”
“ומה הלאה?”
“תעזור לאדומות.”
“אמא, תקחי אותי מפה. נמאס לי.”
“נועה, בואי נעביר את עמרי לטירה שלנו. מזג האוויר יפה, נטייל ביער. שינוח שם.”
האביב חייך אליהם. שלישייה, שהלכה ביער, שמחו מכל פרח ועשב. לעיתים עמרי השתתק, מרוכז.
“מה יש, בן יקר?”
“אל תפריעי לי, אמא. יש לי קרב ימי.”
הזמן עבר מהר. עמרי חזר בריא יותר, עם לחיים סמוקות.
“אמא, איפה אבא?”
“בעבודה, ילד שלי.”
“אוף, שוב? נו, טוב.”
בחזרה לבית החולים, בדקו שוב. מנהלת המעבדה עצמה הופיעה.
“ד”ר מיכאל, איפה הייתם עם הבן?”
“קרוב, בטבע. למה? מה עם הדם?”
“הכל טוב. יש רמיסיה. הדם נהדר.”
מיכאל רץ בשמחה לחדר.
“עמרי, מה עשית? יש לך חדשות טובות, ילד. אל תבכי, נועה. הוא משתפר. מה עשית, בן?”
“אבא, זוכר שסיפרת לי על אוניות אדומות במלחמה? אני ניצחתי איתן כל קרב.”