נטע חזרה הביתה מהסופר עם שקיות כבדות בידיים. היא כבר עמדה בפתח הבית כשלפתע הבחינה ברכב זר ליד השער. – מי זה יכול להיות? הרי אני לא מצפה לאף אחד, – חשבה לעצמה. נטע התקרבה, וראתה בחצר גבר צעיר. – הוא הגיע! – קראה והסתערה לחבק את בנה. – אימא, חכי רגע. יש לי משהו חשוב לספר לך, – אמר הבן והתרחק ממנה קלות. – מה קרה? – נלחצה נטע. – כדאי שתקחי רגע לשבת, – לחש ויקטור. נטע התיישבה על הספסל, מוכנה לשמוע את הגרוע מכל נטע רבקה גרה במושב ציורי לבדה. בעלה נפטר לפני שנתיים, והבן היחיד, ויקטור, מאז שגמר צבא עבר ללמוד בעיר ולא שב יותר. עובד במפעל, היה שוכר דירה, אך לאחרונה השתנו חייו. את אמו לא שיתף בפרטים. היה מגיע לעיתים רחוקות – עד שקנה רכב. בשנה האחרונה החל להגיע פתאום בלי התראה, מביא קניות, בגדים. נטע ניסתה לסרב, אך הוא התעקש. פעם אחרונה גם הביא לה מטפחת צמר בעבודת יד. אך על חייו לא סיפר דבר. “הכול בסדר, אל תדאגי” – זו הייתה כל התשובה. אבל הרי השכנות יודעות הכול… וירה הצעירה מהמושב יצאה לעיר. אימא דאגנית שלחה עם ויקטור צנצנת ריבה ופטריות כבושות – דרך וירה, שיצרה איתו קשר בעיר. – נטע, הוא הגיע עם אישה! לא ירדה מהאוטו, אבל נראית לי לפחות חמש שנים מבוגרת ממנו, מלאה ומאופרת, – סיפרה וירה. אז נטע התחילה להרהר, הבן מעולם לא חלק איתה את עולמו. ומהר מאוד ההזדמנות לשיחה הגיעה. היא חוזרת מהסופר – והנה ויקטור מחכה לה בחצר, לידו ילד קטן, רכב חונה בשער. – הוא הגיע! – מיהרה אליו, אך ויקטור התרחק מעט ואמר: – שלום אימא, תכירי, זה יורם. הוא כמו בן בשבילי. – תיכנסו, למה להישאר בחצר? – הציעה. מהר סידרה שולחן; תפוחי אדמה חמים, כרוב חמוץ, מלפפונים, בשר מבושל רך וטעים. יורם ישב קודר, שיחק באוכל ולא הביט באף אחד. אכלו, שתו תה, שלחו את יורם לחצר כדי שיוכלו לדבר. – אימא, רציתי שתדעי – התחתנתי בשנה שעברה. בעצם התחתנו ברבנות, לא חגגנו. זאת אולגה, וזה הבן שלה. לא סיפרתי כי אולגה לא רצתה להכיר את אימא שלי. – אבל למה? – מניסיון לא טוב עם חממות לשעבר… גרו איתה, החמות הרעה גרשה אותה כמעט. כשהיא נפטרה, נשארו לדירה ולרכב. הכרנו, עברתי אליה, בסוף התחתנו, אבל אולגה לא מסכימה להכיר את אמא שלי. – ואת יורם למה הבאת? – כי עכשיו חופש, אולגה בהריון, תכף נולדת ילדה. לה קשה עם יורם, צריך עין עליו, אני כל היום בעבודה. תעזרי לי, בסוף החופש אחזיר אותו. – אעזור, אך הוא ירצה להישאר? – אולגה אמרה לו – שומעים בקול אימא. נטע הופתעה, אך לא התערבה. יורם בן שמונה לא יפריע. ועוד מעט גם נכד או נכדה יתווספו – איזו שמחה! בבוקר ויקטור נסע, ויורם ישב בחלון מקומט. נטע התקרבה: – בוא נתחיל להתרגל אחד לשני. תקרא לי סבתא נטע. לאיזו כיתה עברת? – לכיתה ב’, – מלמל, לא מביט בה. – בוא תראה את התרנגולות, את הגינה. עוד מעט תאסוף תותים, הם ראשונים בעונה. – אני לא הולך. אמא אמרה שאת רעה. ולא נשאר פה הרבה. – איזה שטויות! – צחקה. – אמא לא מכירה אותי בכלל… תשתה תה, אני בגינה. נטע יצאה, כואב לה על הילד. אולגה כנראה נפגעה קשה מחמותה הראשונה, והיא גם את הבן מסיתה. אולי עם זמן, חום ואהבה הכל יסתדר. נטע טיפלה בגינה, לא היה לה הרבה – תרנגולות, ברווזים, ביצים וירקות. חלב רבקה קונה מהשכנה, לפעמים נותנת תמורת ביצים או תותים. עבר שבוע. יורם התחיל להתרגל – מאכיל תרנגולות, טועם תותים, לא ממהר לעזור אך גם לא מתנגד. יום אחד הציעה לו ללכת איתה לחנות – הסכים, בדרך שוחח ברצף. מאז הפך לילד אחר – עוזר בבית, בגינה, מתחבר עם ילדים. אטוס הכלב ידידו, בערב קשה להחזיר אותו הביתה. עלה מצב רוחו, התחיל לקרוא ספר ישן של רובינזון קרוזו, מספר לנטע סבתא ומצחקק על יום שישי. באוגוסט הגיע ויקטור בשורה: נולדה להם בת – יולי. מחר משחררים מבית החולים, ורצה לספר על הנכדה ולברר מה שלום יורם. – אבא, אני רוצה להישאר עוד עם סבתא נטע! את אחותי אכיר כשתרצה, כשתתחיל בית ספר. וכך נשאר עד ספטמבר. נטע נתנה מתנות ללידה – כובע לתינוקת, שמיכת נוצות, כפפות לכלה. ויקטור נישק לה, חיבק את יורם like גדול, ונסע. סוף החופש. יורם שיחק כדורגל עם בנים ברחוב, הופיעה מכונית ליד הבית – אישה מלאה, ילד בידיים, ויקטור. יורם התרגש, אך נפל, תיקן לבד עם עלת סביון, כפי שחבריו לימדו. אולגה אמרה מייד: “באנו לקחת את יורם, החופש נגמר – בטח נמאס לכם כבר…” יורם התפרץ: “אני לא רוצה לעיר! אני רוצה לגור עם סבתא נטע, את שיקרת לי שהיא רעה – היא הכי טובה!” לחיי אולגה האדימו. – לא מדברים ככה לאמא! – אמרה נטע ברוך. – תתנצל ויצא החוצה לשחק. כשיצא, פנתה לאולגה: – אל תדאגי, גידלת ילד לתפארת, אשריך, תודה שהבאת, תבואו שוב בקיץ, אני אשמח. הילדה התעוררה, אולגה מייד רצה אליה. המשפחה נשארה יומיים: ויקטור תיקן דברים, אולגה עסוקה בתינוקת, נטע מבשלת ויורם עוזר לכולם ומספר חוויות. לקראת הסוף אולגה באה אל נטע – חיבקה ואמרה: “תודה, אימא. שלי איננה כבר, לא ידעתי שיכולה להיות חמות כזו טובה. תסלחי לי. ויקטור שלך מקסים. אני אוהבת אותו מאוד”. – עכשיו הוא שלך, מתוקה, ואני ברכה גדולה קיבלתי, גם יורם כמו נכד לי. וכך נפרדו לשלום. המשפחה שבה הביתה, ונטע עברה אליהם בחורף לסייע עם הנכדים, ונהייתה באמת לב הבית. חמות ונכדה – חברות נפש, להנאת ויקטור ויורם השובב.

דליה חזרה מהסופר עם שקיות כבדות בידיים. כבר הייתה קרובה לבית בבני עטרות, כשלפתע ראתה רכב זר חונה ליד השער שלה.
מי זה יכול להיות? אף אחד לא אמר שיגיע, חשבה לעצמה.
דליה התקרבה וראתה בחצר בחור צעיר.
או, הגעת! קראה בשמחה ורצה לחבק את בנה.
אמא, רגע, תני לי קודם לספר לך משהו, אמר לירון ופסע צעד לאחור.
משהו קרה? שאלה דליה בחרדה.
כדאי שתשבי, אמר לירון בשקט. דליה התיישבה על הספסל בצל, לבה פועם בחוזקה, ממתינה לגרוע מכל.

דליה בת עטרות חיה לבד מאז שנפטר בעלה לפני שנתיים. הבן היחיד, לירון, עזב לתל אביב ללימודים ולא חזר. הוא עובד כיום כמהנדס במפעל באזור המרכז, בתחילה שכר דירה, ועכשיו חייו הסתדרו לא רע, אבל לא פרט לאמו מה בדיוק עובר עליו.

הוא נהג להגיע רק לעתים רחוקותעד שרכש רכב. בשנה האחרונה הפתיע בלי הודעה מראש, מביא איתו מצרכים, לפעמים בגדים. דליה סירבה, אבל הוא תמיד התעקש. בפעם האחרונה אפילו הביא לה צעיף מצמר עבודת יד.

אבל על חייו האישיים כמעט לא שיתף. תמיד אמר “הכל בסדר, אל תדאגי.” זה כל מה שסיפר. רק בזכות שכנתה הצעירה, תמר, שהתגלגלה יום אחד לעיר, התבררו לה פרטים.

דליה שלחה לטובת בנה צנצנת ריבת תאנים ופטריות מוחמצות תוצרת בית. את המספר של לירון היה לתמר והיא התקשרה לתאם העברת ההפתעה.

דודה דליה, הוא הגיע לעיר עם מישהי, סיפרה תמר כשחזרה. נכנס, לקח הכל, מסר ד”ש ואמר שיגיע בקרוב.

מי זאת הבחורה? שאלה דליה בסקרנות.

אין לי מושג. לא ירדה מהרכב אפילו. נראית מבוגרת ממנו, אולי בחמש שנים, די מלאה, מאופרת כבד.

דליה הרהרה. בנה מעולם לא פתח את ליבו איתה בענייני אהבה. “פעם הבאה אשאל”, חשבה. ולא נאלצה לחכות זמן רב.

בדרך מהסופר, חיכה לירון בחצר, עם ילד לצידו, והרכב חונה ליד השער.

הגעת! קראה אליו ורצה לחבק, אבל הוא התרחק ואמר:

אמא, תכירי. זה עידו. הוא ממש כמו בן בשבילי עכשיו.

בואו תיכנסו, לא מדברים בחצר, הזמינה אותם פנימה.

דליה מיהרה להגיש לשולחן תפוחי אדמה טריים, סלט כרוב חמוץ, מלפפונים חמוצים, ובשר חם רך.

עידו ישב קודר, בקושי נגע באוכל. לאחר הארוחה שלחה אותו דליה לחצר לראות את התרנגולות ולנשום אוויר.

אמא, פתח לירון, אני ואילת התחתנו בשנה שעברה, באופן רשמי, ועידו הוא הבן שלה. לא רציתי לספר מראש כדי שלא תיפגעי, אילת לא מעוניינת לפגוש את חמותה.

למה? אני לא בסדר לדעתה? יש לה בעיה שאני מושבניקית? שאלה דליה בכאב.

זה לא זה. בנישואיה הקודמים חוותה קשיים עם חמותה, וויכוחים קשים. זה נגמר בבכי, היא עזבה את בעלה בגללה. גם בעלה הלך לעולמו וגם אמו תוך שנה. נשארה לה דירה ורכב. כשנפגשנו, עברתי לגור איתה והתחתנו. היא לא רוצה לשמוע על חמות חדשה.

אז למה עידו פה? שאלה דליה בתמיהה.

אילת בהריון, צפויה ללדת באוגוסט, ואני עובד כל היום. קשה לה להשגיח על עידו לבד. תשמרי עליו בקיץ? בסתיו אקח אותו חזרה.

ברור, רק אם ירצה להישאר, ענתה דליה.
אין שואלים אותו, ענה לירון, אילת החליטה וזהו.

דליה הופתעה, אבל לא התערבה. למה להעיר על אילת, אישה שלא פגשה? ילד בן שמונה לא יכביד עליה, בקרוב יהיה לה גם נכד או נכדה, משמחת חיים חדשה.

למחרת נסע לירון, ועידו נשאר, זועף, צמוד לחלון.

דליה התקרבה בעדינות:
בוא נתחיל להכיר, תקרא לי סבתא דליה. איזה כיתה אתה?
לשנייה, מלמל עידו בלי להסתובב.
רוצה לראות את התרנגולות? אני אראה לך את הערוגות, יש תותים שיתחילו להבשיל.
אני לא בא.
אתה מפחד מהכלב שלי, עוז? הוא לא מזיק.
אמא אמרה שאת רעה, ואני פה רק זמנית. ועל עוז שלך אני לא דואג.

ומה אמא שלך יודעת עליי? לא נפגשנו מעולם! נאנחה דליה. תישאר אם תרצה, אני בחצר, יש לי עבודה.

דליה נעלמה לחצר. רחמה על הילדברור שאילת חוותה פגיעות קשות. בעזרת סבלנות ואהבה תקבל את ליבו.

החיים זרמו בשקט. דליה טיפלה בערוגות ובחיות. לא החזיקה משק גדול; כמה תרנגולות, שתי ברווזות. חלב, גבינה, שמנת קנתה מהשכנים, וחלקה איתם ביצים וירקות. כך חיו.

כעבור שבוע עידו התרכך, יצא לחצר, ליטף את עוז, קטף תותים, החל להתקרב, וכשטיילה עמו למכולת התחיל לפטפט בדרכם חזרה. ומשם השתנה: עזר בבית עם הניקיונות, השקיית הערוגות, האכיל את עוז בעצמו, התחבר לילדים בשכונה והיה חוזר הביתה מאוחר רק בקושי.

גוונים של שמחה עלו עליו; קרא בהנאה את “רובינזון קרוזו” מהספרייה הישנה של לירון, וסיפר לסבתא קטעים מצחיקים מהספר בזמן שסרגה בערבים. זה הזכיר לה את ילדות בנה חייכן ואנרגטי.

באוגוסט הגיע לירון מבשר שמחהנולדה לו ולאילת בת, יעל שמה. מחר יקח אותן מבית החולים.
אבא, טוב לי פה עם סבתא דליה, אפשר להישאר עד בית ספר? את יעל אכיר בהמשך.
כך נשאר עד ספטמבר. דליה שלחה מתנות לתינוקת: גרביים, כובע קטן ושמיכת פוך רכה, ולאילת כפפות.
הבן חיבק ואמר תודה, לחץ את ידו של עידו בגאווה, ונסע.

לקראת סוף אוגוסט עידו שיחק בחוץ כשמכונית התקרבה. נכנסו לחצר אילת, עם יעל בזרועות, אחריה לירון.
אמא הגיעה! צהל עידו, אך מעד ונחבל, מיד חבש את פצעו בעלה של עלה חובזה, כמו שמלמדים ילדי המושב.
אילת ניגשה אליו וחבקה, לקחה את ידו ונכנסו פנימה.

איך עידו מרשה לעצמו להתרוצץ כך ברחוב? פתחה אילת בעוקצנות.
שלום אילת, נעים לראותך סוף סוף, ענתה דליה בשלווה. אצלנו כולם משחקים בחוץ. עידו מנקה ועוזר לי גם בבית.
דליה התקרבה ליעל, תינוקת בת יומה יפה ושלווה, ולדמעותיה של דליה לא היה קץ.

דליה האכילה את המשפחה במרק עדשים עם שמנת, חלה חמה, ושאלה בעדינות לשלומם.

הגענו לקחת את עידו, ציינה אילת בקור. בקרוב יתחיל הלימודים, לא נעים לכם שהוא תקוע פה, ולו כבר ודאי נשבר.

אבל עידו התקומם:
אני לא רוצה לעיר, רוצה להישאר כאן עם סבתא דליה!
את אמרת שהיא רעה אבל היא טובה!

לחייה של אילת הסמיקו, מבוכה על פניה.

לא עונים לאמא כך, התערבה דליה ברוך. תתנצל ותלך לשחק קצת בחצר.

עידו השפיל מבט, התנצל ויצא.
אילת, אין לך מה לדאוג, הוא מלא שמחת חיים וטוב לב, גידלת אותו לתפארת. תודה ששלחתם אותו, זו הייתה עבורי שמחה.

יעל החלה לבכות ואילת ניגשה אליה מיד. השבוע השני עבר בנעימים. לירון עזר בתיקונים, אילת לא עזבה את יעל, דליה טיפלה במשפחה, ועידו עזר לכולם.

בסיום, יצאו לדרכם. לפני שעלו לרכב אילת התקרבה לדליה, חיבקה אותה ואמרה:

תודה רבה, אמא. איני זוכרת את אמא שלי, ולא תיארתי לעצמי שיש חמות כמוך. סלחי לי. מאוד אוהבת את לירון גידלת ילד מדהים.

עכשיו הוא שלך, בת. ושמחת חייעידו נכנס לי ללב ממש כמו נכד אמיתי. תבואו לבקר בכל קיץ, אשמח מאוד.

כך נפרדו. החיים התנהלו לטובה. בסוף החורף לקחו את דליה אליהם לעזור עם הילדה והבית. דליה ואילת הפכו לקרובות לב, להנאת לירון ולעידו הפעיל והטוב לב.

ומה למדנו?
לעיתים, תבונה, סבלנות ואהבה יכולים למוסס דעות קדומות, להביא פיוס, ולבנות בית חם ומשפחה מלוכדת, גם כשזה קורה בדרכים בלתי צפויות.