נעמי, כבר חמש שנים אינך כאן. לא אכפת לך איך אני חי, מה קורה איתי.
נעמי ודן גרו יחד חמש שנים. דן עבד כפועל פשוט שכרו לא היה גבוה, חשבון הבנק תמיד נשאר דליל. נעמי תמיד פנטזה על חיים של שפע, ואפילו יותר על עושר מובהק. לכן התמלאה שמחה בכל פעם שסביבה הסתובבו גברים מצליחים ומבוססים בהרבה מבעלה.
יום אחד, מזלה של נעמי האיר לה פנים. איש עסקים עשיר במיוחד שם לב אליה, הבטיח לה הרים של שקלים וחיים נוצצים בלי דאגות. היא נשבתה בקסמו של עושרו, האמינה בהבטחותיו ועזבה את דן המסכן להתחלה חדשה ותאבת כבוד.
דן היה הרוס מהמעשה שלה. הוא כרע על ברכיו, התחנן בפניה שתישאר. הבטיח שישנה הכול יחפש עבודה טובה יותר, יעבוד ימים ולילות, כל עוד תסכים לא לעזוב אותו. נשבע באהבתו הנצחית.
אבל לנעמי כבר לא היה עניין בהבטחות ריקות. חלמה להפליג על יאכטות לבנות בים התיכון, לערוך קניות בכיכר המדינה ולשוטט בין חנויות היוקרה ברחבי אירופה. דן, הפועל הפשוט מרחובות, מעולם לא יכול היה להעניק לה דברים כאלה. שום שבועה או דמעות לא שכנעו אותה לחזור בו.
חמש שנים חלפו. נעמי הגיעה לגיל שלושים ושתיים, וכוח המשיכה שלה בעיני העשיר הלך ואבד. סביבו התרוצצו נשים צעירות ומרשימות, והעשיר שהיה כעת אדיש ואכזר הטיח בה שהיא קשה מדי, תובענית ובלתי מספקת.
נעמי נותרה חסרת כל במרכז תל אביב עבודה לא הייתה לה, הרי שנים לא עבדה. היא סחררה בראש את מחשבת חזרתה לדירה הקטנה ברחובות, לגבר שנשבע לה אהבה נצחית. הרי אמר לה: “הלב שלי שלך, לעולם.”
בדרכה חזרה לאותו בניין ישן, שמעה רחש מאחורי הדלת, והדלת נפתחה בידי אשה זרה, תינוקת מתנמנמת על זרועותיה.
מתוקה שלי, כבר דיברנו על זה שלא פותחים דלת לבד, נכון? האשה פנתה בזהירות לבת הקטנה שבידיה. סליחה, במי אפשר לעזור? היא אמרה בעדינות.
נעמי עמדה בהלם. פי פעור.
אני… האם דן כאן? שאלה בקול שבור.
דן, יש כאן מישהי בשבילך! איך קוראים לך? שאלה הזרה, ונעצה מבט בסקרנות.
נעמי! דן הגיע לפתח הדלת, עיניו נפתחות בהפתעה מוחלטת.
חביבה, כנסי רגע פנימה, אני צריך לדבר.
מי זו האשה? שאלה נעמי, נושאת מבטה אל האם עם הפעוטה המתרחקת.
זו אשתי, הדס. והילדה שראית שם זו הבת שלנו, תמר. אמר דן בקור רוח.
מתי הצלחת להתחתן? ילדה? הרי נשבעת לי שלעולם לא תאהב אף אחת אחרת כמוני!
עברו שנים, נעמי. בהתחלה הייתי שבור, לא ידעתי איך להמשיך. אבל החיים חזקים מהכול פגשתי את הדס, התאהבתי. היא נתנה לי שמחה מחדש, ונתנה לי בת.
ומה איתי?
חמש שנים נעלמת, לא חיפשת, לא שאלת מה שלומי. העדפת כסף, עושר, אשליה. היינו דלים, זה נכון אבל לא בשביל זה עוזבים. עכשיו את חוזרת? למה? אולי ציפית שאשב ואחכה לך לנצח?
הייתי טיפשה… אני אוהבת אותך!
חלאס, נעמי! מספיק עם ההצגה. זה עבר, את כבר לא חלק מהחיים שלי. ההוא זרק אותך, אז את חוזרת אלי? זה כבר מביך. עדיף שתלכי.
נעמי בכתה, דמעות מרות כיסו את פניה. ליבה נשבר לאף אחד כבר לא היה בה צורך. דן חייך חיוך קטן, סוף סוף הרגיש שהתרסקותה היא גם ניצחונו הקטן.
