בעלי, שמעון, ואני חיים יחד כבר יותר מעשרים שנה. חיינו בשקט ובשלווה. הייתה לנו דירה קטנה בפתח תקווה, ובכל סוף שבוע היינו נוסעים לגליל לנוח קצת בטבע. שמעון היה מסדר את הבית ואני הייתי מבשלת. חשבתי שנישאר ככה עד שנתבגר ממש ביחד. אבל פתאום, שמעון הפתיע אותי:
נועה, אני מצטער, אני עוזב אותך. פגשתי מישהי אחרת והתאהבתי בה מאוד!
למרות שב-38 שנותיי לא הייתי תמימה. שמתי לב היטב שלשמעון יש מישהי אחרת כבר זמן מה. ניסיתי לא להפוך את זה לטרגדיה, קיוויתי ששמעון לעולם לא יעזוב אותי. “ידידות טובות” אפילו שלחו לי מדי פעם תמונות שלו עם המאהבת. אבל שתקתי. ואז שמעון פשוט אמר שהוא עוזב. בשבילי זו הייתה הפתעה מוחלטת.
למזלי, הבת שלנו, קרן, הייתה באותו זמן בחופשה עם חברות באילת. כדי להרגיש טוב יותר, סיפרתי לחברות שלי על מה שקרה.
כינסנו “מועצת נשים”. אחת אמרה לי שארזה כמה קילוגרמים ואמצא גבר חדש. אחרת הציעה שאפנה מיד לסבתא ותעשה קמיע שיחזיר אותו. השלישית מיד ייעצה לי להתחיל לחפש אהבה חדשה.
ורוני אמרה: נועה, פשוט תמשיכי לחיות כמו שחיית! ככה הכי קל! אבל אני לא מסוגלת! כל כך כואב לי! תאמיני לי, הזמן יעשה את שלו. האמיני. עברתי שלושה גירושים. תנקי, תבשלי, תצאי לעבודה, תראי סדרות, תקראי ספרים. אבל בשביל מי אני אבשל? בשביל מי? בשבילנו! נבוא כל ערב ונאכל כל מה שתכיני!
הודיתי לכולן על התמיכה והעצות, אך זמן רב לא ידעתי מה לעשות.
בסוף החלטתי ללכת עם עצה אחת בכל זאת הלכתי לסבתא רחל עם תמונה של שמעון והאישה החדשה. היא פרשה קלפים, עשתה טקס קטן ואמרה ששמעון יחזור תוך שבועיים.
אבל עברו שבועיים, ואז חודש, והוא לא חזר. ובינתיים שילמתי לה חצי מהמשכורת שלי קרוב ל-2500 ש”ח. נשארתי לבד ועצובה, ואז התחלתי לקנות עוגות ומאפים בשופרסל בלי סוף. אחרי שבועיים נשקלתי וגיליתי שעליתי בבת אחת 7 קילו. ידעתי שזה לא יכול להימשך.
החלטתי לשנות גישה. עשיתי ניקיון גדול, הברקתי את כל הבית, שתלתי עציצים חדשים והזזתי רהיטים. הדירה הפכה ביתית ומלאה חמימות! בנוסף, נרשמתי לחוג ריקודים צריך להוריד במשקל אחרי כל העוגות שאכלתי. בישלתי מדי יום מרק ירקות ששמעון אהב כל כך. החברות שלי היו קופצות כל ערב ואוכלות הכל. ואחר כך, כשהיו הולכות… הייתי נשארת לראות סדרות, במיוחד “משחקי הכס”.
שמעון ואני שמענו הרבה המלצות על הסדרה הזו, אבל אף פעם לא היה לנו זמן לראות יחד. התאהבתי ממש בצפייה הזו בערבים.
לילה אחד, פתאום נשמעה הדלת. שמעון נכנס פנימה. הוא ראה כמה הבית נקי ומסודר, והריח את ריח מרק הירקות שאהב. אני ישבתי בשקט על הספה וצפיתי בסדרה.
נועה, ערב טוב. באתי לקחת את הדברים שלא לקחתי אז. בטח, כבר ארזתי! יש לך תיק? לא. בסדר, אני אביא.
ארזתי לו הכל והגשתי לו את התיק.
הכנת מרק ירקות? כן. אתה רעב? רוצה קצת? שמעון התלבט רגע, ואז הנהן.
מזגתי לו שתי קערות מרק. הוא אכל הכול ואז אמר: תודה רבה נועה! אני אלך. לך, אני צריכה להמשיך לצפות בפרק! מה את רואה? “משחקי הכס”. פעם רצינו לראות את זה יחד, זוכרת? שמעון אמר בעצב. זוכרת.
אחר כך שמעון הלך. בכיתי קצת, סיימתי לראות את הפרק, והלכתי לישון. כעבור שבועיים, שמעון הופיע שוב עם כל החפצים שלו. הסתכלתי עליו, לא מבינה.
נועה, אני מצטער! אני אוהב אותך מאוד! התגעגעתי למרק שלך, לבית הנעים. סלחי לי על שהתרחקתי ממך, מהחיים שבנינו יחד. אז בעצם התגעגעת למרק? התגעגעתי להכל! אבל בעיקר אלייך! יאללה, תיכנס. אני מתבייש מולך ומול קרן. אל תספרי לה? לא אספר. רוצה לאכול? רוצה, תודה.
ומה שלמדתי מכל זה הבית הוא הלב שלנו; גם אם מישהו עוזב, החיים ממשיכים. לא משנה כמה קשה, הזמן, התמיכה של חברות, והרגלים טובים מרפאים הכל. בסוף, האהבה האמיתית חוזרת למקום שבו היא מרגישה בבית.
