בעלי יואב ואני חיינו יחד למעלה מעשרים שנה. חיינו היו שלווים ושקטים. הייתה לנו דירה קטנה בקרית אונו שבה היינו מבלים כל סופשבוע. יואב נהג לנקות את הבית ואני אהבתי לבשל. הייתי בטוחה שנחיה כך עד שנזדקן מאוד. ואז פתאום יואב הגיע עם הבשורה:
הדס, אני מצטער. אני עוזב אותך. התאהבתי באישה אחרת!
ברור שבגיל שלושים ושמונה לא הייתי תמימה. ראיתי היטב שבעלי התרחק ממני, ושהשתנה. ניסיתי שלא לעשות מזה דרמה. חשבתי שיואב בחיים לא יוכל לעזוב אותי באמת. ידידות טובות אפילו שלחו לי תמונות שלו עם אותה אישה. אבל שתקתי וספגתי. ואז פתאום יום אחד יואב הודיע לי שהוא עוזב. בשבילי זו הייתה הפתעה מוחלטת.
למזלי, באותם ימים הבת שלנו הייתה בחופשה עם חברות באילת. כדי להרגיש טוב יותר, סיפרתי לחברות הטובות שלי שיואב עזב.
התאספנו למעגל נשים. אחת מהן הציעה לי לרדת במשקל ולמצוא לי מישהו חדש. אחרת יעצה מיד לגשת לסבתא ציפורה, אולי היא תוכל להחזיר את יואב. השלישית הכריזה תפתחי את הלב לאהבה חדשה.
ורק דניאלה אמרה: תמשיכי לחיות כרגיל! עם הזמן תרגישי טוב יותר! אבל כואב לי מדי! עניתי מייאוש. וגם לי כאב, אבל הזמן עושה את שלו. תנקי, תבשלי, תלכי לעבודה, תצפי בסדרה, תקראי ספר. אבל בשביל מי אבשל? בשבילנו! נבוא אלייך כל ערב ונאכל כל מה שתכיני!
הודיתי לחברות על העצות, ובמשך זמן מה התלבטתי. איזה מהן לבחור?
בסוף החלטתי ללכת לסבתא ציפורה. הבאתי לה תמונה של יואב ושל האישה ההיא. היא פרסה קלפים, עשתה טקס והכריזה שיואב יחזור בעוד שבועיים.
אבל שבועיים חלפו, וגם חודש, והוא לא חזר. ובדרך, שילמתי לה חצי מהמשכורת החודשית שלי. הרגשתי לבד מאוד וגעגועים דקרו בי. אז התחלתי לקנות ממתקים ועוגות בכל פעם שיצאתי לסופר. אחרי שבועיים עליתי על המשקל וגיליתי שעליתי 7 קילוגרם.
החלטתי לשנות כיוון. ערכתי ניקיון יסודי בכל הבית, שטפתי הכל עד שנצץ, סידרתי מחדש את העציצים, החלפתי את הרהיטים. הדירה הקטנה נראתה חמימה ומזמינה. נרשמתי גם לשיעורי ריקוד, אולי כך אוכל להוריד את הקילוגרמים מהעוגות ומהחלה המתוקה שאכלתי. כל יום בישלתי מרק ירקות שאהב כל כך. מדי ערב באו חברותי, אכלו איתי, ונהנינו יחד. אחרי שהיו הולכות, הייתי צופה בעוד פרק של מנאייכ.
ליואב ולי תמיד הייתה רשימה של סדרות שלא הספקנו לראות. עכשיו סוף סוף צפיתי לבד ונהניתי באמת. ואז, ערב אחד, הדלת נפתחה פתאום. יואב עמד בפתח, הביט סביב בדירה הנקייה והמוארת, והריח מיד את מרק הירק שאהב. אני ישבתי בשקט על הספה והסתכלתי בטלוויזיה.
הדס, ערב טוב. באתי לקחת את הדברים שעוד נשארו לי. כמובן! כבר ארזתי לך הכל. יש לך תיק? לא. אין בעיה, הנה תיק משלי.
הגשתי לו את התיק עם הדברים שלו.
הכנת מרק ירקות? כן, הכנתי. אתה רעב? רוצה קערית? יואב חשב רגע, ואז הנהן.
מזגתי לו שתי קערות. אחרי שאכל, אמר: תודה רבה, הדס. אני הולך. תלך, אני עוד באמצע הפרק. מה את רואה? מנאייכ. פעם חלמנו לראות יחד, את זוכרת? אמר בעצבות. אני זוכרת, עניתי בשקט.
אחרי שיצא, בכיתי קצת, ואז צפיתי בפרק והלכתי לישון. שבועיים לאחר מכן חזר יואב אליי עם כל חפציו. הבטתי בו ולא הבנתי מה קורה.
הדס, אני מצטער! אני אוהב אותך, את המרק שלך ואת הדירה החמימה שלנו. תסלחי לי, טעיתי. התגעגעת למרק שלי? התגעגעתי להכל! ובעיקר אלייך. טוב. תיכנס.
אני מתבייש, במיוחד מול הבת שלנו. לא תספרי לה כלום? לא אספר. אתה רוצה לאכול? אשמח, תודה.
מאותו יום הבנתי לא משנה כמה כואב, החיים לא עוצרים בגלל משבר. ובסוף, הבית, החברות וגם הנשמה שלנו כל אלה שווים הרבה יותר מכל סערה רגעית. הזמן, הרגלים טובים ולב חם הם שמביאים נחמה אמיתית.
