נח חיי החלום שלא עזב
נח חיי הבין כבר בביה”ס היסודי, שהוא רוצה להיות מורה. זה לא היה סתם רצון זה היה סוג של ודאות עיקשת, שהיכה בו כחזיון, בעקבות מקרה משונה שחווה. הוא היה אז ילד, והלב שלו ידע למרות הכל, צריך להיות אדם אמיתי, וזה מול עיניו ממש. רגע של חינוך אמיתי נכנס עמוק לחלומותיו, והשפיע עליו כל חייו.
נח היה בכיתה ו’, גר רק עם אמו בתל אביב. באותו שנה אביו עזב אותם, הלך ולא חזר, רק זרק לאמו מילות פרידה, ונח שמע מאחור את הנאמר:
“יש לי כבר משפחה אחרת, תסתדרו לבד.”
המילים הללו נשארו חרוטות בלב נח, הוא ברח לחדרו ובכה אך רק כשהיה לבד, שאמא לא תראה. הוא נשבע לעצמו:
“כשאהיה גדול, לעולם לא אנהג כך. אבא יישאר זיכרון רחוק.”
וכך היה. במשך השנים לא ראה את אביו עוד, כמעט לא נזכר בו. לעיתים כאב: לכל ילד יש אב, ורק לו אין.
אמו עבדה אז במתפרה, וגם תפרה בגדים בבית. הם ניסו לשרוד; החיים לא היו זוהרים, אבל אוכל תמיד היה בבית. לתחילת שנת הלימודים, אמא טרחה וקנתה לנח בגדים חדשים, שיראה כמו כולם. החיים היו דומים אצל כולם כמעט כולם. היו כאלה שהיו קצת שונים…
בכיתתו למד גם עמרם, ילד רגיל מהשכונה. יום אחד מזלו של אביו שיחק לו, קיבל ירושה דירה, שמכר והשקיע את הכסף במוסך בעיר. העסק הצליח, הכסף התחיל לזרום. עמרם התפנק, התהדר בדברים חדשים, והילדים קנאו אולי שתקו, אבל העיניים דיברו.
יום אחד עמרם נכנס לכיתה:
“תראו איזה שעון אבא קנה לי!” הרים את ידו, השעון הבריק בחלל הכיתה. נח הביט בשעון, ושמר את הקנאה בפנים. עמרם כמעט התפוצץ מגאווה אף אחד לא היה עם שעון כזה. הילדים נאנחו, יודעים ששעון כזה לא יהיה להם. גם נח נאנח, ונזכר באביו:
“לעמרם יש אב, לביתו הוא בא. אבא שלי… עזב.” והוא ניסה לשכוח.
נח התרכז בלימודים; אמא אמרה: “תלמד טוב, אז תהיה לך גם דרך טובה… אני בונה עליך.” נח לא היה מצוין, אבל תמיד תלמיד טוב.
באותו יום, שיעור אחרון היה ספורט. בחלום־ההזיה, הילדים התרוצצו בחדר ההלבשה, ובעמרם, בחרדה לשעון, הסיר אותו, ורצה לשים בתיק אך בתנועה פתאומית השעון נפל מתחת לספסל. רק נח שם לב. ברגע אחד, מחשבה ניסתרה: “אולי פשוט אקח.” בלי לחשוב, כרע, לקח את השעון, הכניס לכיס. הרהור קצר “אם רק אגיד לעמרם שמצאתי, הכל יפתר.” אך הוא שתק.
ארז, המורה לספורט, קרא: “כולם יוצאים, מסתדרים!” הילדים בשורה; שיעור ספורט התחיל: ריצה, קפיצה עיניו של נח רק על השעון שבכיסו, כאילו צורב אותו.
“איך אחזיר את השעון מתחת לספסל, אולי אשחיל אותו לתיק של עמרם, אך איך? אם יראו אוי, איזה בושה, מה יאמרו?”
הצלצול מהדהד; כולם נוהרים לחדר ההלבשה, נח אחרון. עמרם עומד במרכז, זועק:
“מישהו גנב לי את השעון! הוא יקר!”
“ארז! גנבו לי את השעון!” קרא עמרם.
ארז הגיב בתקיפות: “למה הבאת שעון יקר לבית הספר? אתה רוצה שיקנאו?” ואז, בשקט:
“כולם בשורה, עיניים עצומות.”
הילדים הסתדרו, עיניים עצומות למרבה החלום ארז החל לבדוק כיסים, הגיע לנח, נגע קלות השעון. נח עמד, קפוא.
ארז הוציא את השעון, אמר: “תתחלף מקום.” בלי להסתכל, עיניים סגורות העביר את השעון בחזרה מתחת לספסל.
ופתאום קרא: “הנה הם, עמרם! תשים לב יותר לדברים שלך.”
כולם פקחו עיניים, השעון היה שם, עמרם הרים את השעון, לידו. הילדים הביטו בו כבר לא קינאו, וכמעט ריחמו. ארז סיים: “יותר אל תביא שעונים לבית הספר.” הילדים עזבו, נח נפלט אחרון לחלל הרחוב.
הוא חשש שמחר יזמנו אותו למנהלת אולי יתפרסם, אולי כולם ידעו. יום המחר עבר, ארז לא דיבר.
בערב, נח ישב עם עצמו “אולי הכל יעבור בשקט?”, ואולי המורה לא יספר.
נח נשבע לעולם לא ייקח דבר שאינו שלו. כך סיים בית ספר, וכך נרשם לסמינר למורים.
חלפו שנים. נח כבר מורה, יום אחד חלה מקרה מוזר בכיתתו. אחת התלמידות חרות אבד לה כסף, ובכתה. נח, ברגע אחד, נזכר בעצמו. הביט בתלמידים, וראה את מבטה המפוחד של תהל ילדה ממשפחת קשת יום, לבושה בפשטות. הוא ידע הוריה שותים, והיא חיה בצל. עיניה מבריקות בושה.
נח החליט אחרת. “חרות, כמה כסף היה שם?” חרות נקבה בסכום קטן. “תהל הביאה לי את הכסף, מצאה אותו על הרצפה והחזירה לי.” הוציא מהכיס את כספו, נתן לחרות, והסביר תשמרי. הבנים שמחו, הילדה תהל הסמיקה, והבינה אסור לה לבכות עכשיו, לא להביך את המורה.
בתום השיעור, תהל התעכבה; נח הרגיש, חיכה לה, והיא הניחה את הכסף הגנוב על השולחן.
“אני רוצה לספר לך סיפור,” אמר.
תהל האזינה לחלום־סיפור על ילד בשם עמרם, ועל נח, שלקח שעון. הרגיש את הכאב, סיפור על ארז המורה לחיים.
“הוא יכל לשבור אותי אז, היה צדק בידיו. הוא בחר לתת לי הזדמנות לתקן. עכשיו נתתי לך.”
תהל פרצה בבכי, “מורה, תודה. זה בפעם הראשונה והאחרונה לעולם לא אעשה משהו כזה.” ונח ידע היא באמת מתחרטת.
שנים אחרי, נח ביקר את אמו הזקנה בחולון. בדרך, קפץ למרכול, ולידו ספסל, עליו יושב ארז, המורה לספורט, עם מקל, מזדקן אך צלול. הם התיישבו יחד; דיברו על החיים, על בית ספר.
“אני מדריך קבוצת בריאות לקשישים,” אמר ארז, מחייך.
“ארז, אני רוצה להודות לך על המקרה ההוא,” הזכיר לו את השעון.
“נח, אפילו אני בעצמי לא ידעתי מי לקח את השעון. תודה על הכנות.”
“איך לא ידעת? מצאת אותו בכיס שלי!”
ארז חייך: “גם אני עצמתי עיניים כשבדקתי, לא ראיתי פנים, אפילו כשמצאתי רק הזזתי אותך, החזרתי את השעון מתחת לספסל, בסוף לא ידעתי אצל מי זה היה. ידעתי שזה עלול להכאיב לילד. ועכשיו אתה מורה אני גאה בך, זה הפרס שלי.”
“אותו מקרה הראה לי את הדרך ותמיד הייתי אסיר תודה.”
הם ישבו עוד זמן, דיברו, נח התייעץ, וכשנפרדו, ארז אמר:
“תזכור, נח, יש משפט יפה: כסו על חטאי חברך, וה’ יכסה עליך. וככה בחיים.”
