נחיה אחד בשביל השני
אחרי שאמי נפטרה, התחלתי לחזור לעצמי לאט לאט. אמא הייתה בשבועות האחרונים בבית החולים, שם סיימה את חייה. קודם לכן הייתה שוכבת בביתה, ואני ואשתי, דלית, טיפלנו בה לסירוגין. הבתים שלנו צמודים, אף שהצעתי לה לעבור לגור אצלנו, היא התעקשה להישאר במקום שלה.
“יאיר, אבא שלך נפטר כאן, וגם אני אסיים את דרכי פה. ככה יהיה לי קל יותר,” בכייה פילח לי את הלב, ולא הצלחתי לסרב לה.
בלי ספק, לנו ולדלית היה נוח יותר לו הייתה איתנו, אבל הבת שלנו, תמר, בת שלוש-עשרה בלבד, ולא רצינו שתראה את סבתה דועכת לנגד עיניה. עבדתי במשמרות, ודלית לימדה בבית ספר יסודי, לכן תמיד הייתה אמא תחת השגחה, אפילו ישנו אצלה במשמרות.
“אבא, סבתא עומדת למות?” שאלה תמר בעצב, “חבל עליה, היא כל כך טובה.”
“לא יודע, מתוקה, אבל בואי נזכור שבסוף זה קורה לכולם. כך היא דרכה של חיים.”
כשהמצב החמיר, פינו את אמא לבית החולים. הייתה לי אחות קטנה, מיכל, צעירה ממני בשלוש שנים, יש לה ילד בשם דוד, שסבתא ודלית טיפלו בו פעמים רבות, מאחר שמיכל תמיד עסוקה, נוסעת לעבודה בעיר אחרת, אחרי שהתגרשה מזמן. היא מעולם לא רצתה לטפל באמא, אולי כי ידעה שאני ואשתי דואגים לה. מיכל היתה שונה ממני לגמריקשוחה, לא סנטימנטלית, מתווכחת.
אחרי שלושה ימים הלכה אמא לעולמה. אחרי השבעה, החלטנו למכור את ביתה, אי־אפשר להשאירו סתם כך, הוא יתדרדר במהירות. מזמן רשמה את הבית על שמי, היחסים בינה למיכל היו עכורים. מיכל ידעה את זה ומעולם לא ניסתה לקרב אליה.
דלית התעקשה: “יאיר, ברגע שהכסף ייכנס, תחלק אותו חצי-חצי עם מיכל.”
“יש לה דירה מצוינת, בעלי השאיר לה אותה, ובסוף גם תבזבז את הכסף,” עניתי לה.
“ומה זה משנה, יאיר? הכי חשוב שהמצפון שלנו יהיה נקי. אחרת היא תדבר עלינו, אני כבר מכירה אותה.”
הסכמתי וחילקתי את הכסף, אך מיכל רק שאלה בקרירות, “זה הכול? ומה עם השאר?”
תמר כבר הגיעה לגיל חמש-עשרה, ושוב מכה פקדה אותנו, דלית חלתה פתאום. הייתה עייפה בתקופה האחרונה, ייחסה הכל לעבודה. תמיד אמרה שילדים בבית הספר שואבים ממנה את הכוחות. יום אחד התמוטטה בחצר, ופינו אותה במיידי לבית חולים. לאחר בדיקות, התברר שמדובר במחלה קשה, ולצערי כבר מאוחר מדי.
“אפשר להציל את דלית?” הפצרתי ברופא, אך הוא רק משך בכתפיים.
“עשינו כל שביכולתנו. הייתה חייבת להגיע קודם. לא שמתם לב?”
“ידעתי שמשהו לא בסדר, הפצרתי שתבדק, אבל כזו היאחיה למען אחרים, לא מחשיבה את עצמה…” נפנפתי בידיי בייאוש.
הבאתי את דלית הביתה, שם נאלצה לשכב כל הזמן. תמר ואני טיפלנו בה כמיטב יכולתנו, אך מצבה הידרדר במהירות. לקחתי חופשה מהעבודה כדי להיות איתה ולתת לה את הטיפולים בעצמי, אבל החופשה נגמרה והייתי חייב לחזור לעבודה. תמר טיפלה באמא אחרי הלימודים, עזרה, רחצה והרטיבה, דבר שלא היה פשוט לילדה בגילה.
יום אחד מיכל התקשרה: “יאיר, המכונת כביסה שלי התקלקלה, תוכל לבוא לבדוק?”
“אני אבוא מחר אחרי העבודה,” הבטחתי. הלכתי, תיקנתי את המכונה, וביציאה ביקשתי:
“תבואי מדי פעם לשמור על תמר עם דלית. תמר רק בת חמש־עשרה, היא מתעייפת מאוד, במיוחד כשאני במשמרת לילה. קשה למבוגר לשאת את זה, קל וחומר לילדה, והיא נאלצת לשבת עם אמא גם בלילות. זוכרת, דלית גידלה את דוד עד גיל עשר, וגם עזרה לך לשמור על הדירה כשבעלך רצה לקחת אותה?”
“נו באמת, אל תתחיל עכשיו עם ההיסטוריה. דוד כבר בן שבע־עשרה, התחתנתי לפניך. נכון, דלית עזרה לי, אבל הייתי בנסיעות כל הזמן. קניתי לה טבעת זהב בשביל זה.”
“אבל היא החזירה לך את הטבעת, והסכמת לקחת אותה בחזרה מהר.”
“אם היא לא רוצהמה הבעיה? ואל תשווה בין טיפול בילד בריא לבין לשבת ליד גוססת. לא תודה, לא בשבילי,” סיימה והלכה בלי שום מילה טובה על התיקון.
אחרי זה כבר לא דיברתי עם מיכל, בטח לא ביקשתי ממנה כלום. דלית הלכה ודעכה. באותו ערב תמר ראתה אותי חוזר מהעבודה ורצה לקראתי.
“אבא, אמא לא רוצה לאכול, היא לא מדברת איתי, הסתובבה אל הקיר וסירבה לקחת תרופות ומים…”
“שום דבר, מותק, נעבור את זה ביחד, אני מבטיח.”
אבל באותה לילה דלית נפטרה. בכינו יחד, נשארנו רק שנינו. איכשהו, אחרי מותה הרגשתי הקלה מסוימתדלית לא סובלת עוד, וגם תמר לא צריכה לעבור את זה. מאוד אהבתי את דלית, אבל המחלה הארורה לא רק שלקחה ממני אדם יקר, אלא גם רוקנה אותנו, אותי ואת תמר.
אחרי ההלוויה לא מצאתי מנוח. הגעגוע אליה לא הרפה. חסרונה הורגש בכל פינה בבית, בחיוך שלה ובדאגה. תמר ניסתה לחזק אותי.
“אבא, עשינו הכול. אם אמא איננה, זו דרכו של עולם. היא במקום טוב עכשיו, פחות סובלת. נתרגל, כל עוד יש לנו אחד את השני.”
“ילדה שלי, לא שמתי לב כמה התבגרת. כל זה עשה אותך בוגרת פי כמה.”
תמר דאגה לי, ניסתה להיות הרבה לידי, ואני השתדלתי למהר לחזור מהעבודה, לדעת שהיא מחכה לי, לפעמים אפילו מבשלת. בערב היינו מספרים זו לזה מה עבר עלינו.
באחד הימים חיכתה לי הפתעה. תמר סיפרה: “אבא, דודה מיכל עברה פה ואמרה שצריכה לקחת את מעיל הפרווה של אמא ועוד כמה דברים. אמרה שאתה יודע.”
“אני לא נתתי לה כלום, היא עזבה עצבנית.”
“יפה עשית, ילדה. לא אישרתי לה כלום, ובפעם הבאה תנעלי מייד כשאת נכנסת. אין לה מה לחפש כאן.”
בהמשך, בעבודה, קיבלתי התקף בלב. הכאב היה עז וחנק אותי, נפלתי ארצה. חבר מהעבודה הזעיק אמבולנס, והובהלתי לבית החולים. תמר מיהרה אליי בדמעות.
“אל תדאגי,” הרופא הרגיע אותה, “זה היה קרוב להתקף לב מלא, נחזיק אותו כאן להשגחה וטיפול.”
כל הדאגה בבית ובבית החולים נפלה על תמראבא, לימודים, הכל. התרוצצה בין הבית, בית הספר, והביקורים אצלי. באחד הימים, פתאום מיכל הגיעה עם עוגה.
“תמרי, אפיתי עוגה לאבא שלך, קחי לו לבית החולים. אני לא אבוא בעצמי, הוא לא רוצה לראות אותי. רק תמסרי שזו מתנה ממני, כן?”
אחרי מיכל נכנס דוד, בן דודה, שהתקרבתי אליו מאוד מאז כל מה שקרה.
“שכחתי את המפתחות, אז קפצתי,” חייך. “וואו, תמר, את הכנת עוגה?”
“לא, דודה מיכל הביאה לאבא. קח חתיכה, אתה אחרי בית הספר, ולאבא זה ממילא הרבה.”
דוד קיבל בהנאה, שתינו יחד תה והחלטנו יחד לבקר את אבא. בדרך, דוד לפתע החוויר, זיעה נטפה ממצחו, נתמך במעקה ואז התמוטט מול פתח בית החולים, מזל שכך.
התברר שבדם של דוד נמצא חומר רעיל.
“מה הוא אכל?” שאל אותי הרופא.
“העוגה שדודה מיכל הביאה לאבא. היא אפתה אותה.”
“בשום אופן לא לתת לאבא שלך ממנה. אני לוקח אותה לבדיקה נוספת,” אמר הרופא.
מיכל הוזעקה, מיהרה מבולבלת.
“שמור, דוד, מתוק שלי, מה קרה? איך נגרם לך הרעלה כזו?”
“הוא אכל מהעוגה שלך, דודה מיכל. לא נתתי לאבא,” הבהרתי, ופניה הלבינו.
לא עבר זמן רב, והמשטרה אספה את מיכל. בחקירה הסתבר ששמה בעוגה חומר רעיל במטרה להרעיל אותי, למכור את הדירה ולקחת את הכסף. חשבה שתמר תסתדר במעונותכסף היה חשוב לה יותר מכול. היא לא חשבה שאולי דוד יאכל מעוגה.
כששוחררתי, באנו כולנו לדירתה.
“תסלח לי, יאיר, תסלח לי גם אתה, דוד, וגם את תמרי… הייתי עיוורת, טעיתי, תסלחו לי, אני מתחננת…” בכתה.
משכתי את תלונתי, אחרי זמן קצר שוחררה. דוד התקשה לסלוח לאמא שלו, התרחק ממנה, והעדיף לבלות איתי ועם תמר.
“יאיר, אני לא אסלח לה, אני פשוט שונא אותה, איך יכלה?”
“דוד, אי אפשר לבחור הורים. מה שמיכל עשתה נורא, אבל היא באמת מתחרטת. כולנו טועים לפעמים, תן לה הזדמנותהיא סובלת לא פחות ממך.”
הזמן עבר, חיינו חזרו למסלולם. דוד התקבל ללימודים באוניברסיטה, תמר סיימה תיכון וגם היא התכוננה ללימודים, אבל לא רצתה להשאיר אותי לבד.
“אל תדאגי, תמרי, אני אסתדר. תבואי בשבתות וחגים, נמשיך לדאוג זה לזה. אמא שלך תמיד רצתה שתהיי מורה, והכי חשוב, שנחיה אחד בשביל השני.”
החיים לא תמיד מתנהגים אלינו בעדינות, אבל למדתי שלא משנה כמה קשה, כל עוד נשארנו יחד וחיים אחד בשביל השניאפשר להמשיך ולמצוא מחדש את האור.
