נו, מה אם קצת התעצבנה… — למי את בכלל חשובה, זקנה טרחנית? רק מעמיסה על כולם. מסתובבת פה ומעיקה. אם זה היה תלוי בי, מזמן… אבל אין ברירה, חייבים לסבול. שונאת אותך! פולינה כמעט נחנקה מהתה. רק לפני רגע שוחחה עם סבתה זינאידה סרגייבנה בשיחת וידאו. היא יצאה לרגע מהחדר. “חכי דקה, מתוקה, אני כבר חוזרת,” אמרה וקמה מהכורסה באנחה קלה. הטלפון נשאר על השולחן. המצלמה דולקת, המיקרופון גם. פולינה עברה בינתיים למחשב. ואז… זה קרה. קול מהמסדרון. פולינה חשבה שדמיינה. ולא הייתה מוודאת אם לא הייתה מביטה בטלפון. לפי קול הדלת, מישהו נכנס לחדר. על המסך הופיעו ידיים זרות, אחר-כך צד הגוף, ולבסוף – הפנים. עולה. אשתו של אחיה. כן, הקול גם שלה. היא ניגשה למיטת הסבתא והרימה כרית, אחר-כך את המזרן, חיטטה מתחתיו. — יושבת פה כל היום עם תה… הלוואי שתלך כבר, באמת. מה הטעם להמשיך לסחוב? ממילא אין ממך תועלת, רק תופסת מקום ונושמת… — קיטרה הכלה. פולינה קפאה. לשנייה שכחה איך נושמים. כעבור רגע יצאה אוליה מבלי להבחין במצלמה. כעבור כמה דקות חזרה סבתא. חייכה, אבל זה היה חיוך עייף וקצת כבוי. — חזרתי. דרך אגב, איך הולך בעבודה? הכול בסדר? — שאלה כבדרך אגב. פולינה הנהנה קצרות. המידע שקיבלה טרם התאושש בליבה, הכול בה דרש להוציא מיד את הכלה החצופה מהבית. עכשיו. זינאידה סרגייבנה תמיד נראתה לפולינה כמו ליידי מברזל. אף פעם לא הרימה את קולה — פשוט הייתה בה הנחישות המיוחדת של מחנכת ששנים עמדה מול כיתות ותלמידים והוריהם. ארבעים שנה לימדה ספרות, הילדים העריצו אותה: ידעה להחיות אפילו את טולסטוי ודוסטויבסקי. כשנפטר סבא, לא נשברה. אבל הגב הזדקף פחות, החיוך פחות רחב. יצאה פחות החוצה, חלתה יותר. ובכל זאת, נשארה מלאה שמחת חיים – בעיניה לכל גיל יש יופי, והיא ניצלה כל רגע. פולינה אהבה מאוד את סבתא, כי אתה תמיד מרגיש בטוח לידה. היא תסתדר עם כל צרה. כשהיה צריך עזרה לאחיה, נתנה לו את הדירה הנוספת כדי שיוכל לשלם שכר לימוד; לפולינה נתנה את מעט החיסכון שהיה – למשכנתא. כשהתלונן אחיה גרישה אחרי החתונה על השכירות היקרה, סבתא בעצמה הציעה חדר אצלה. “הדירה גדולה, לכולם יש מקום, ותהיה עליי השגחה. אם לחץ הדם יעלה או הסוכר ישתולל…” — גם כך משעמם לי לבד. לצעירים עזרה לא תזיק, — אמרה בהתלהבות. גרישה אחראי לקצת סיוע, ופולינה בינתיים עוזרת בסידורים, קניות ותרופות. לפעמים העבירה כסף, לפעמים הביאה מוצרי יסוד, תמיד למען בריאות הסבתא. — זה הבריאות שלך, בפרט עם הסוכרת, — הייתה מדגישה. סבתא תמיד הודתה, אבל הביטה הצידה — כאילו קשה לה להטריד מישהו. אוליה, אשתו של גרישה, מההתחלה נראתה קצת חלקלקה. דיבורים עדינים, נימוסים מופרזים, אבל בעיניים – קפאון. מבט בוחן, קר. פולינה לא התערבה – אלה עניינים שלהם. רק שאלה את סבתא אם הכל בסדר. — הכל מצוין אצלנו, יקירה, — הרגיעה זינאידה. — אוליה מבשלת, שומרת על הבית. היא צעירה, עוד לומדת, זה בא עם הזמן. עכשיו פולינה ידעה שזו הייתה הצגה. מול כולם אוליה שה תמה, ובלי עדים —… — סבתא, שמעתי הכול… מה זה היה? סבתא קפאה, משכה בכתפיים, הסיטה מבט. — זה כלום, פולי. אוליה פשוט עייפה, תקופה קשה, גרישה בעבודה. לפעמים היא מתפרצת… פולינה בחנה את סבתא כאילו בפעם הראשונה. שמה לב לכל קמט חדש. ראשה של זינאידה כבר לא מורם בגאווה, אבל עקשנותה לא נעלמה. גם העייפות נשארה. ונוסף משהו — פחד. — מתפרצת? שמעת מה היא אמרה לך? זה לא סתם. — פולינצ’קה… — קטע אותה סבתא — אני יכולה לסבול. נו, קצת התעצבנה. היא עוד צעירה, חמה. אני באמת זקנה, לא צריכה הרבה. — טוב, סבתא, אל תעשי ממני טיפשה — ענתה פולינה. — או שאת מספרת הכל, או שאני עולה לאוטו ומגיעה אליך. תחליטי. סבתא שתקה ארוכות. לבסוף נשפה עמוק, הורידה כתפיים, תיקנה את המשקפיים. נעלמה ההצגה – פתאום הביטה בפולינה אישה קטנה, מכווצת, לא הסבתא שתמיד ראתה. — לא רציתי להגיד… את עסוקה בעבודה, למה להטריד? דימיינתי שיעבור לבד… הסיפור עם אוליה התברר כארוך ומלוכלך יותר ממה שפולינה חשבה. הצעירים הגיעו אל זינאידה עם מזוודות ותכניות לחסוך לדירה תוך חצי שנה. בהתחלה סבתא שמחה: הבית התמלא חיים, בבוקר היה מי שדורך, במטבח אפו עוגות, הגישו לה תה, ליוו אותה לרופא. ואז גרישה יצא לעבודה ואוליה השתנתה. — תחילה רק הייתה כעוסה, — סיפרה זינאידה. — חשבתי שזה בגלל גרישה. אחר-כך התחילה לקחת מצרכים לה. אמרה שאת מביאה יותר מדי, ואצלה הרי צעירה – צריכה אוכל, יש לה ילד בבטן. אני הרי— לא אכפת לי, אפילו טוב לרדת במשקל. אוליה ביקשה הלוואה מסבתא — וקיבלה ממנה את כספי התרופות שקיבלה מפולינה. קנתה לעצמה מקרר חדש ושמה בחדרה, ונעלה במנעול. את כל המעדנים שפולינה מביאה סגרה שמה לעצמה. את הכסף לא החזירה. עם הזמן התחילה אף לחפש מטמונים אצל סבתא. — את הטלוויזיה לקחה, אמרה שזה מזיק לעיניים — סבתא ניגבה דמעות. — אינטרנט מנתקת לפעמים. לי הרי מתקשרים, רוצה לקרוא חדשות, מתכונים… לפעמים אני מרגישה פה בכלא. — וגרישה יודע? — שאלה פולינה. סבתא הנידה בראש. — אמרה שאם אדבר, תגיד לכולם שבגללי איבדה הריון. ששיגעתי אותה. ואני בכלל לא יודעת אם הייתה בהריון, אבל היא אמרה שכולם ירחמו עליה וישנאו אותי. פולינה לא ידעה מה לענות. רצתה לזעוק. במקום זה אמרה: — סבתא, אף אחד לא רשאי להתנהג אלייך כך. אף אחד. לא צעירים, לא מבוגרים, לא שייכים ולא זרים. הסבתא פרצה בבכי. פולינה הרגיעה, אך בליבה כבר החליטה – היא לא תשתוק. חצי שעה אחר־כך נסעה עם בעלה, ניקיטה, אל סבתא. תיארה לו בדרך הכול. בהתחלה התקשה להאמין, אבל לא היה מקום לחשדות. סבתא פתחה את הדלת מיד, מבולבלת. — מה באתם ככה בלי הודעה? הייתי לפחות מרתיחה מים… — לא באנו לתה, סבתא — אמרה פולינה — באנו לצדק. איפה אוליה? — יצאה. לא מדווחת לי… נו, כנסו כבר. הם עברו למטבח. המקרר באמת היה כמעט ריק: קצת חלב חמוץ, כמה ביצים, מלפפונים חמוצים בריקבון. בפריזר – רק קרח. ניקיטה הבין. המשיכו במהירות. חדרה של אוליה היה נעול במנעול פשוט. ניקיטה פתח מיד. בפנים – מקרר מלא עד אפס מקום: באותה יוגורטים שפולינה הביאה לסבתא רק לפני ימים, גבינות, נקניק ביתי, ירקות טריים. פולינה רתחה, אבל שמרה על איפוק. התמקמו בחדר של סבתא לחכות. אוליה חזרה כעבור חצי שעה. — מי נגע לי בדלת?! — צרחה וקימצה אגרופים. ואז הופיעה פולינה. — אני. אוליה קפאה, נבוכה. ניסתה לשוב לחוצפה, אבל פולינה התקרבה, הביטה בעיניים. — אני הנכדה של בעלת הבית. מי את בכלל? — התקרבה אליה. — יש לך עשר דקות לארוז. אחרת תמצאי את החפצים שלך מתחת לחלון. הבנת? — אגיד לגרישה! — קראי למי שאת רוצה! גרישה לא כאן. ואם צריך – אגרור אותך החוצה בשערות. אוליה קיטרה אבל ארזה בשתיקה. קיללה כל הדרך, ניסתה לעצבן את פולינה, אבל היא עמדה בשקט. סבתא עמדה ליד הדלת וניגבה דמעות. — פולינצ’קה… למה צריך ככה… יעשו רעש, השכנים… רק אז קמה פולינה, חיבקה את סבתא. — זה לא רעש, סבתא. אנחנו פשוט מוציאים את הזבל. הם נשארו לישון אצלה. בבוקר מילאו לה את המקרר במצרכים, את הארון בתרופות. כשנפרדו, סבתא שוב בכתה, ופולינה קיוותה שזה לא בגלל אשמה או פחד מבדידות. אסרה עליה להכניס את אוליה בחזרה, בכל תנאי. באותו יום התקשר גרישה. צרח שהטלפון רועד. — את השתגעת? אוליה בוכה! איפה תגור עכשיו?! מה, מותר לך הכול רק כי יש לך כסף?! פולינה ניתקה. אחר צהריים שלחה לו הודעה קולית: — עדיף שתבדוק לבד. אוליה שלך התעללה בסבתא, הרעיבה אותה. תזכור: סבתא נתנה לך כל מה שיכלה. אם תעז להחזיר אותה – לא רוצה לראות את שניכם. גרישה לא ענה. ולא היה צריך. אוליה עברה זמן־מה לגור אצל חברה. העלתה פוסטים על “משפחה רעילה” ו”אין אמון באף אחד”. גרישה סימן לייק. מאז פולינה לא שמעה מהם. הדירה של סבתא התמלאה שלווה. אחרי שבועות ביקשה מפולינה ללמד אותה לראות סדרות בסמארטפון. התחילה עם “האמן ומרגריטה”, המשיכה לקומדיות. לפעמים צפו יחד. — הרבה זמן לא צחקתי כל כך, — הודתה הסבתא. — כבר כואבות לי הלחיים. שכחתי איך זה. פולינה רק חייכה. עכשיו היה לה שקט בנשמה. פעם סבתא היתה המגן — עכשיו היא שומרת עליה.

Life Lessons

למי בכלל את נחוצה, זקנה מסריחה? רק מעיקה על כולם, סתם מסתובבת פה ומסריחה. אם זה היה תלוי בי, מזמן כבר… אבל חייבים לסבול אותך. שונאת אותך!
תמר כמעט נחנקה מהתה. לפני רגע עוד דיברה עם סבתהּ, רבקה בן-דוד, בשיחת וידיאו. הסבתא הלכה לרגע מהחדר.
חכי רגע, מתוקה, אני מיד חוזרת, אמרה, נאנחת קמעא וקמה מהכורסה.
הטלפון נשאר על השולחן, המצלמה פועלת, גם המיקרופון. תמר עברה למסך המחשב. ואז… זה קרה. קול מתוך המסדרון.
תמר חשבה שהיא מדמיינת, עד שראתה את הטלפון. דלת נפתחה קולות מהחדר. פתאום הופיעו על המסך ידיים זרות, אחר-כך צד של גוף, ואזפנים.
הילי. אשת אחיה. כן, הקול שלה.
היא ניגשה למיטה של סבתא, הרימה כרית, ואחריה את המזרון, חיטטה ביד.
יושבת פה, עושה תה… הלוואי שתמות כבר, באמת, מה יש למשוך? ממילא אין בך תועלת, סתם תופסת מקום… קיננה הכלה.
תמר לא זזה. לשנייה הפסיקה לנשום.
כעבור רגע הילי יצאה מבלי לשים לב למצלמה. כעבור שתי דקות חזרה הסבתא. חייכה, אבל החיוך לא הגיע לעיניים.
הנה אני. אגב, לא שאלתי, איך בעבודה? הכל בסדר? שאלה בנונשלנטיות.
תמר הנהנה קצרות. המידע התקשה להתעכל, למרות שהכול בתוכה רצה עכשיו לפרוץ לדירה ולהעיף את הילי חוצפנית מהבית.
רבקה בן-דוד תמיד נראתה לתמר כאישה של ברזל. לעולם לא הרימה קול. רק נהגה בחומרה של מורה שעשרות שנות חינוך למדו אותה לדבר נכון, קצר, ישיר.
ארבעים שנה לימדה ספרות. הילדים העריצו אותה רבקה ידעה להפוך את ביאליק להרפתקה.
מאז שסבא נפטר לא נשברה, רק הפסיעה המופלאה שלה הבשילה לגיבנת קלה. יציאותיה החוצה נהיו דלות, מחלות הפכו שכיחות. חיוכה כבר לא פרש את כל פניו. ועדיין שמרה על נמרצות שקטה. בכל גיל יש יופי, נהגה לומר, ומצאה את הטוב גם בעכשיו.
תמר תמיד אהבה אותה, בעיקר עבור הביטחון שהשרה. איתה כל בעיה נהייתה פטירה; לכל צרה יש פתרון. רבקה העניקה לנכד את הדירה בקיבוץ שעזרה לו לממן את הלימודים, ואת החסכונות האחרונים שלה השקיעה במשכנתא של תמר.
כששמעון, אחיה של תמר, התלונן אחרי החתונה על שכר הדירה המוגזם, סבתא הציעה להם לעבור. דירת שלושה חדרים, גם עזרה צמודהאם יעלה הסוכר או חלילה יתפתח לחץ דם.
ממילא לי משעמם לבד, וישמח אותי לעזור לצעירים, אמרה.
שמעון התחייב לפקח, ותמר עזרה לסבתא עם קניות, תרופות, ואפילו חשבונות. שכרה הספיק, והמצפוןלא נתן לה לעמוד מן הצד. לפעמים נתנה מזומן, לפעמים העבירה לחשבון, ולפעמיםהכירה את סבתהּפשוט הביאה אוכל: דגים, חלב, פירות, הכל שתאכל כמו שצריך.
זה הבריאות שלך, במיוחד עם הסוכרת הזו שלך,הסבירה תמר.
סבתא הודתה לה, אך הורידה את המבט. כאילו התביישה להעיק.
הילי, אשת שמעון, נראתה לתמר תמיד חלקלקה. לשון רכה, נימוס כבד סוכר, בעינייםקור. מבט שבוחן ומזלזל. אבל תמר לא התערבה. אלו לא עניינה. רק שאלה את סבתהּ אם הכל טוב.
הכל בסדר אצלי, מתוקה, הרגיעה רבקה. הילי מבשלת, שומרת על הבית. היא עוד צעירה, נסיון עוד בא.
עכשיו תמר יודעתזו הייתה שקר. כלפי חוץ הילי כבשה עצמה כתמימה, אך בחדרי חדרים…
סבתא, שמעתי הכל… מה זה היה הרגע?
רבקה קפאה לשנייה, אחר כך הסיטה את המבט.
כלום, תאמי, נאנחה. הילי עייפה. תקופה לא קלה, שמעון שוב במשמרות מחוץ לעיר. אז היא מתפוצצת.
תמר הסתכלה בסבתא כאילו היא פוגשת אותה לראשונה. כל קמט חדש גילה לה את מה שנעלם מהעינייםהנמרצות הישנה. עקשנות נשארה; גם עייפות. ועכשיופחד.
מתפוצצת? את בכלל שמעת מה היא אמרה? זה לא התפרצות רגילה. זה…
תאמי… קטעה אותה רבקה. אני יכולה לסבול. נו, התעצבנה. היא צעירה, חמה. ואני כבר זקנה. לא צריכה הרבה.
די, פלטה תמר. או שתספרי הכול, או שאני עולה לאוטו ובאה אליך. תבחרי.
הסבתא שתקה, נאנחה עמוקות, תיקנה את המשקפיים. האשליה התנפצה. הדמות מאדירת החוסן הפכה לזקנה שפופה.
לא רציתי להטריד, פתחה. יש לך עבודה, דאגות. למה להעמיס? חשבתי יעבור…
הסיפור עם הילי היה הרבה יותר ארוךוגם מלוכלךמה שתמר העלתה בדעתה.
הצעירים הגיעו אל רבקה עם מזוודות ענק וחלומות על דיור בקרוב. הסבתא שמחה: הבית התמלא בהליכות, ריחות תבשילים, קול צחוק מתוח. הילי השתדלה בהתחלה; אפתה עוגיות, הביאה לסבתא תה, הלכה איתה לקופת חולים.
כששמעון יצא לעבודה מחוץ לעירהכל השתנה.
בהתחלה רק התעצבנה, סיפרה רבקה. חשבתי זה בגלל שמעון. אחר-כך התחילה לקחת לעצמה מהמזון, אמרה שאת במילא קונה הרבה. אמרה שהכי נחוץ להעוד מעט תכנס להריון, צעירה. מה אכפת לי? לי ממילא כדאי להוריד משקל.
הסתבר שהילי ביקשה הלוואה מסבתא, רבקה נתנה ממס הכספים שתמר הביאה לתרופות. הילי קנתה בזה מקרר, הניחה בחדרהעל הדלת מנעול. כל מה שטעיםמצא דרכו לשם.
את הכסף לא החזירה, ואפילו התחילה לשוטט לחפש כמה מזומנים מוסתרים ברבקה.
הטלויזיה היא לקחה, אמרה שזה הורס לי את העיניים, נאנחה סבתא, מחתה דמעות. אינטרנט לפעמים מנתקת. אבל… אני צריכההתקשרו אלי, צפו בחדשות, מתכונים… מרגישה כאילו בכלא.
ולשמעון לא סיפרת? שאלה תמר.
הסבתא הנידה בראש.
הילי אמרה שאם אדבר, תגיד לכולם שבגללי היא איבדה את התינוק, שעשיתי לה סטרס. לא יודעת אפילו אם הייתה בהריון. אבל אמרה שכולם ירחמו עליה, וישנאו אותי.
תמר שוב נאלמה. רצתה לצעוק, לקלל אותה. אבל אמרה:
סבתא, אף אחד בעולם לא רשאי להתנהג אלייך ככה. אף אחד! לא צעירים, לא זקנים, לא קרובים, לא זרים.
סבתא פרצה בבכי. תמר ליטפה והרגיעה, אבל ידעה שכבר התחילה סערה. היא לא תשתוק.
חצי שעה לאחר מכן, תמר כבר נסעה עם בעלה, דניאל, לבית של רבקה. בדרך סיפרה לו הכול. הוא התקשה להאמין, אבל לא היה לו סיבה לפקפק.
הסבתא פתחה מיד, מעסה בידיה מטפחת, לא מסתכלת בעיניים.
אה, בלי להודיע באתם? הייתי מכינה משהו שותים…
באנו בשביל צדק, סבתא, ענתה תמר. איפה הילי?
יצאה. לא מדווחים לי… כנסו, כבר באתם.
רבקה בן-דוד פסעה הצידה, הם נכנסו ישר למטבח. המקררכמעט ריק: חלב מקולקל, עשרה ביצים, מלפפונים חמוצים בצלוחית עם עובש. בפריזרקרח.
תמר הרימה מבט לדניאל, הוא הנהן. המשיכו. חדרה של הילי היה סגור. מנעול פשוטדניאל פרץ אותו במברג.
אכן מקרר בפנים. בפניםיוגורטים שתמר קנתה לסבתא לפני יומיים. גבינה, נקניק ביתי, מלפפונים, עגבניותכולם שם.
תמר רתחה, אך התאפקה. הם הלכו לחכות לה בחדר של רבקה.
כעבור חצי שעה הילי חזרה.
מי נגע לי בדלת?! צעקה וקימצה אגרופים.
ואז יצאה תמר.
אני.
הילי נבהלה מבטה פז לו, אחרי שניה ניסתה לשוב לחוצפה הקבועה.
מי את בכלל שנכנסת לי לחדר?
תמר התקרבה, מבטה ישיר מלמעלה. הילי הייתה נמוכה ממנה.
אני הנכדה של בעלת הבית. ואת? קימצה עיניים. יש לך עשר דקות לארוז. אחרת הדברים יעופו מהחלון. מובן?
אספר לשמעון!
תספרי למי שתרצי, שמעון לא כאן. ואם צריךאסחוב אותך מהשיער.
הילי נאנחה, אבל ניגשה לארוז, ממלמלת קללות, אך תמר עמדה איתנה מולה.
סבתא עמדה במסדרון, מחתה דמעות בידיים.
תמר… למה ככה, אנשים שומעים…
רק אז תמר רצה לחבק אותה.
זה לא סקנדל, סבתא. פשוט מנקים אשפה.
הם נשארו ללון אצל רבקה, ולמחרת מילאו את מקררה בכל טוב, ואת מדף התרופות בתרופות. כשתמר יצאה, רבקה בכתה. תמר קיוותה שזה לא מתוך פחד או אשמה, והזהירה בכל תוקףהילי לא חוזרת.
באותו יום שמעון התקשר. צרח בטלפון, כמעט הרעיד את המכשיר.
מה עובר עלייך? הילי בוכה! איפה היא תגור? בגלל הכסף שלך את חושבת שמותר לך הכול?!
תמר ניתקה. מאוחר יותר שלחה הודעה קולית:
תעדכן עצמך קודם. הילי שלך התעללה בסבתא. הזכירה לך שהיא נתנה לך את כל החסכונות? ואם תבוא עם היליאני אטפל בשניכם.
שמעון לא השיב, ולא היה צריך.
הילי הסתדרה זמנית אצל חברה. ברשתות העלתה סטטוסים על “משפחה רעילה” ו”אנשים כפולי פנים”. שמעון עשה לייקים. תמר לא שמעה מהם עוד.
בדירת רבקה חזר החום, גם אם השקט. אחרי שבועיים ביקשה מתמר ללמד אותה כיצד לראות סדרות בטלפון. התחילה עם “מגילת אסתר”, עברה לקומדיות. לפעמים צפו יחד.
לא צחקתי ככה שנים, הודתה פעם. כבר כואבות לי הלחיים. לא רגילה.
תמר חייכה. הלב נרגע. פעם סבתא הגנה עליה, עכשיו היא מגינה על סבתא.

Rate article
Add a comment

2 × two =