“נו, מה אתה אומר, בעל הבית, בוא נלך למקום חדש. תגור אצלי, הדירה אמנם חדר אחד, אבל אני חושבת שנסתדר.”
“אלוהים, אני בת שלושים ושמונה, חיה לבדי. כל חיי לא עשיתי רע לאף אחד, לא אמרתי מילה גסה. כל מה שיש לי השגתי בעצמי: דירת חדר אחד, בית קיץ.”
אין לי על מה להתלונן, וגם ההורים תמכו בי ככל יכולתם. אני החמישית במשפחה, הצעירה ביותר. יש לי שתי חברות קרובות מהנעורים, אנחנו נפגשות לעתים רחוקות הן נשואות.
אני לא אוהבת כשבעליהן, אחרי כמה כוסיות, אומרים דברים לא ראויים על “לשמח את בדידותי”, בלי שהנשים יידעו.
נאלצתי לתת לכל אחת מהן סטירה ולהסביר שבעל של חברה הוא לא בעל בשבילי. תודה לאל, הן הבינו.
היא השתתקה, ונועה, עם עצב בעיניים, הביטה מחוץ לחלון וחשבה כמה אנשים מאושרים או אומללים כמוה יש שם. היא פנתה חזרה לריבונו של עולם והמשיכה:
“מעולם לא ביקשתי ממך דבר, עכשיו אני פונה בענווה. תן לי, אלוהים, מה שלא מתאים לבני אדם. עייפתי מהבדידות. שלח לי איזה בעל חיים, או אולי אדם חסר בית, יתום.”
“אני פחדנית, ריבונו של עולם, חסרת ביטחון. כולם חושבים שאני קודרת, שקועה בעצמי, אבל אני פשוט לא החלטית, לא יודעת מה לומר, לא רוצה שיצחקו עליי.”
“אבא תמיד לימד אותי לשמור על עצמי, שלא אבייש אותם. כך אני צועדת בחיים. עזור לי, הדרך אותי, הנחה אותי בדרך הישר. אמן.”
יום ראשון. בוקר אביבי מוקדם. בבית ממול יש אור בכמה חלונות נדירים. בפעם הראשונה התפללתי מעומק, וכשסיימתי מול האיקונין הקטן, הרגשתי שתי דמעות שותתות על לחיי.
מחקתי אותן בכף היד, הרמתי שתי שקיות כבדות של מצרכים, עם צבע לגדר ודברים שונים לבית, ויצאתי מהדירה.
השמחה של חיי בית הקיץ. שם אני לא לבד: אני עובדת, משוחחת עם השכנות מעבר לגדר על היבול הצפוי.
השקיות מושכות את הידיים למטה, טוב שאני גרה לא רחוק מהתחנה. בתחנה אין אף אחד, עמדתי לבד כמעט שעה. אוטובוס של דיירי הקיץ עבר, ואז עוד אחד, שניהם מלאים. אם גם השלישי יעבור בלי לעצור, אחזור הביתה כנראה לא נועד לי להגיע היום.
עם כמות כזו של אנשים, לא אצליח לחזור בערב, ובבוקר יש לי עבודה.
ואז נס: אוטובוס מלא האט, דחף החוצה גבר שיכור עם סקנדל, והזמין אותי בחדווה פנימה.
נשמתי, נדחקתי, הדלתות נסגרו בקושי, לוחצות עליי, ומהיעדר חמצן ומגוון ריחות כמעט התעלפתי.
ארבעים וחמש דקות, ואני בבית הקיץ שלי. עד השעה שלוש בצהריים גב שרוף מהשמש, ולפנים לבנה כשלג. חזרתי הביתה עם רגליים כפופרות. הגב כפוף, הידיים מתנדנדות, מבט כבוי, פלא שאני עדיין עומדת!
מצמוץ למראה במראה, התקלחתי במהירות והחלטתי לנוח שעה מול הטלוויזיה.
נרדמתי תוך כדי תנועה, כמעט לא נגעתי בכרית. התעוררתי באמצע הלילה. הטלוויזיה שידר איזה סרט, כיביתי אותו, כיוונתי שעון מעורר, ושוב, אחרי שהסרתי את החלוק, נרדמתי. אבל השינה לא באה. אחרי כמה דקות של התהפכות, קמתי, הכנתי ארוחת צהריים לעבודה.
אחרי יומיים של עבודה, חזרתי לשביל המוכר אל בית הקיץ. כשנכנסתי לבית הקטן, התחוורה לי תמונה מפתיעה: קומקום חשמלי חם, הכוס האהובה עליי מונחת עם סוכר ותיון.
לא האמנתי למראה עיניי, נגעתי בכוס, הנהנתי בראשי, יצאתי החוצה, והמבט שלי ננעץ בכחול של הגדר שלי. צבועה?! לא הבנתי כלום.
השאלה הייתה מובנת מאליה. מי? אולי אמא באה? אצבע אחת נגעה בגדר והותירה סימן של צבע ירוק.
לא אמא, הצבע טרי. שום דבר לא מובן. בשכן הסמוך, בין השיחים, הבחנתי במטפחת של שכנתי, סבתא רחל. הלכתי בין הערוגות הצרות שלי, התקרבתי לגדר השכנה וקראתי:
“סבתא רחל!”
מעומק הבית שלה נשמעה תשובה חרישית.
“את זה, נועה? חכי, אני יוצאת. אוי, מה עשו פה! שום דבר לא במקום.”
הסבתא, מלמלת, מנגבת ידיים בסינר ישן, יצאה למרפסת של הבית הקטן שלה.
“שלום, נועה. למה כל כך מוקדם היום? אתמול היה לך יום חופש? אגב, את רואה, את עדכנת את הגדר.”
“בוקר טוב. לא, אתמול עבדתי. את לא זוכרת אם מישהו צבע לי את הגדר?”
“מה, לא את? לא ראיתי אף אחד, אני ישנתי פה הלילה. למה את כל כך נבהלת? אולי אמא שלך באה? אבל למה היא לא ביקרה אותי? היא תמיד באה, או שאני אליה.”
“אני לא מבינה. הגדר צבועה, בבית יש קומקום חם, כוס עם תה על השולחן.”
“חכי. ניכנס ביחד ונבדוק.”
הסבתא צעדה לעבר השער בגדר שלי. ה
